קחו חמש דקות הפסקה מלשנוא אותי ותחזרו

חלק גדול מהאנשים שיקראו את הטור הזה שונאים אותי. הסיבה שהם שונאים אותי, היא שאמרו להם שאני שונא אותם. זה לא נכון, ואני מתכונן לנסות לשכנע אתכם שזה לא נכון, אבל כנראה שזה לא יצליח. למה? כי אתם קרובים יותר לאנשים שאמרו לכם שאני שונא אתכם. אתם מאמינים להם, אתם שומעים את זה מהם כבר הרבה זמן. אז בואו נעשה עיסקה. לא מפסיקים לשנוא אותי, רק לוקחים הפסקה לכמה דקות כדי לקרוא את הגירסה שלי. אחר כך ממשיכים כרגיל.

 אז הנה הגירסה שלי: אני לא שונא חרדים, אבל יש לי מחלוקת קשה עם ההנהגה הפוליטית שלכם. היא נוגעת לדברים העמוקים ביותר שמעסיקים את החברה הישראלית וגם את החברה החרדית. היא נוגעת גם לתהליכים הרגישים ביותר שהחברה החרדית עוברת. הדיון עליהם הוא מורכב ולעתים כואב. לא על הכל יש לפוליטיקאים החרדים תשובות טובות. אולי לאף אחד אין. אז הרבה יותר קל לצעוק "שנאה!" ו"לפיד שוב מסית!" מאשר להכנס למקומות ולדיונים שאליהם התקשורת והפוליטיקאים החרדים לא רוצים להכנס.

 את העמדה שלי לגבי החברה החרדית אפשר לסכם בקצרה במילים הבאות: אני מאמין שכל צעיר בן 18 – חילוני או חרדי – צריך להתגייס או לשרת בשירות לאומי. אני מאמין שכל ילד במדינה צריך ללמוד מתמטיקה ואנגלית כדי שיקבל ארגז כלים לשוק העבודה. אני מאמין שלכל אדם – שוב, חילוני או חרדי – יש חובה מוסרית לפרנס את ילדיו. השאלה אם אדם הוא חרדי, דתי, או חילוני, היא החלטה אישית. לאף אחד אין זכות לערער עליה, אבל הוא לא יכול לבקש מאחרים לממן אותה. בנוסף, אני מאמין במרחב הציבורי אין לאף אחד זכות לכפות על אחרים את אורח חייו. בשכונות חרדיות צריך לסגור חנויות ואסור שתהיה תחבורה ציבורית בשבת. בשכונות חילוניות, מותר. מי שרוצה להתחתן ברבנות יכול, מי שלא רוצה להתחתן ברבנות, צריך לאפשר לו.

 אני רוצה שתשימו לב גם למה שלא אמרתי: אין לי שום בעיה עם עולם התורה. אני רוצה לחיות במדינה יהודית שלימוד התורה הוא חלק ממנה. העובדה שבמדינה היהודית יש תחיה של עולם הישיבות היא דבר יפה בעיני. אני מקבל את הרעיון שקבוצה מוגדרת של עילויים תלמד על חשבון המדינה. אם יש צעיר שהוא גאון בתורה, חבל שנפסיד אותו. אלא שהגאונים, בכל חברה אנושית, הם מיעוט קטן מאוד. הויכוח שלי עם הפוליטיקאים החרדים הם על כל רבבות התלמידים האחרים. הם מספרים לכם שאני רוצה להוציא אותם מהישיבות. זה כמובן לא נכון. הדבר היחיד שאני אומר הוא שאם הם רוצים ללמוד, שיעשו את זה על חשבונם.

 כל זה מרגיז מאוד, אני יודע. כמעט כמו שמרתיח כל חילוני המשפט הבא, המופיע ברשימת הדרישות הקואליציוניות של "יהדות התורה": "יובטח שלפחות 20% מהדירות החדשות שיוקמו תהיינה מיועדות לציבור החרדי לצרכי הסכמי הגג, ויינתן לכל דירה שתיועד לציבור החרדי משקל כפול בסיוע הממשלתי לעומת דירה שמיועדת לכלל הציבור". האם יש לכם מושג איזה זעם משפט כזה מחולל בציבור שאותו אני מייצג? כפול? מה פתאום כפול?! למה שצעיר ששירת בצבא ומשלם מיסים יקבל רק חצי מהמימון של צעיר חרדי?

אני יודע שיש לכם תשובות, אבל הן לא משכנעות אותי. בדיוק כמו שאני לא הצלחתי עד עכשיו לשכנע אתכם. האמת היא שעוד לא ניסינו. כמו שאמרתי, מה שכתבתי כאן היא הגירסה הקצרה. מאחורי כל סעיף שהעליתי פה – מהגיוס עד המימון – יש תפיסת עולם שלמה, מורכבת. היא לא נוגעת לדת, אלא לשאלה איך בונים חברה אנושית. האם לכולנו יש אותן זכויות וחובות, או שמי שיש לו כוח פוליטי מקבל יותר? האם מה שהיה נכון לחברת לומדים קטנה שהרגישה שהיא משמרת לבדה את הגחלת היהודית, נכון גם לציבור עצום של יותר ממיליון בני אדם שהצרכים שלו הולכים וגדלים בקצב מסחרר? יש לנו תשובות מאוד שונות לשאלות האלה, אבל נדמה לי שאפשר להסכים שאלו שאלות גדולות מאוד. לשאלות גדולות אין תשובות פשוטות.

עכשיו השאלה לאן לוקחים את זה. למקום של שנאה, או להבנה שיש פה מחלוקת מאוד קשה שנובעת מתפיסת עולם שונה. ברור לי שמול כל טיעון שלי יש סדרה שלמה של טיעונים נגדיים. אין צדק מוחלט. רק שאלת הנישואין למשל מעוררת סדרה אינסופית של שאלות המשך הנוגעות בשמירת זהותו של העם היהודי. החיים האמיתיים אינם מוחלטים. הם מורכבים מהיכולת להכיר בזה שהמציאות משתנה כל הזמן. המשימה שלנו היא להכיר בשינויים האלה ולחפש את "דרך האמצע". זו הסיבה אגב שפעם, כשצעיר חרדי שאל אותי על המצע של "יש עתיד", השבתי שהוא יכול פשוט לקרוא את הפרק הרביעי ב"שמונה פרקים" של הרמב"ם. הכל כבר נמצא שם.

 אם היינו מנהלים את הויכוח ברצינות, בפתיחות ובלי צרחות, יכול להיות שהיינו לומדים אחד מהשני. יש סיכוי גם שהיינו מגיעים לפתרונות מפתיעים שהיו לוקחים אותנו למקום טוב יותר. אלא שאף אחד בהנהגה הפוליטית של החרדים לא רוצה שטיעונים כמו אלה שפרסתי כאן יסתובבו חופשי בחברה החרדית. כשאני אגיד (ואני אגיד!) שלזוג חרדי צעיר לא מגיע מימון כפול לדירה, הפוליטיקאים שלכם לא ירצו להתווכח. הם ירצו לוודא שלא שומעים מה אמרתי. הרבה יותר פשוט לצעוק שאני עמלק, ולהביא המון עדויות איך פגעתי בחרדים (זה תיכף מגיע, תסתכלו בטוקבקים). אפשר גם לסמוך עלי שאם יצעקו מספיק, אני אצעק בחזרה לא פחות חזק. ככה למדתי בבית של עמלק האבא. אנחנו לא נשארים חייבים.

 אז לפני שנחזור לצעוק, אני רוצה להשאיר אתכם עם נקודה למחשבה: אני לא הולך לשום מקום, וגם אתם לא. אני מבין שאתם לא מוקסמים ממני ומדיעותי, אבל גם אני לא ממש מוקסם מהפוליטיקאים שלכם (מהצעירים החרדים שאני פוגש אני דווקא מתרשם הרבה יותר). אם אתם רוצים לשכנע אותי ואת הציבור שאני מייצג שאנחנו טועים, אנחנו נצטרך לדבר. הבעיה בשיחה כזו, היא שתיאלצו לשמוע גם את הצד שלנו. אני מבקש מכם לשקול את האפשרות שכל צעקות ה"שנאה! הסתה!" שאתם שומעים לא נועדו להסביר לכם מי אני באמת, אלא למנוע את האפשרות שתשמעו מה שיש לי להגיד.

 זהו, החמש דקות שלי נגמרו, אפשר לחזור לשנוא אותי כמו קודם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!