פרשת דרכים עם המצלמה של חני: הזמנה לתפילה

האם את מתפללת כל יום? שואלת חברה.

בתור חרדית מצויה, אני אמורה להתכווץ בבושה בשלב הזה לגודל הכי קטן שאני יכולה, שלא יראו אותי, ולהיעלם. כי אני לא... אני לא פותחת סידור בצורה קונבנציונאלית, אני לא ממלמלת פסוקים מתוכו ועוקבת אחרי השורות, לא דרכתי בפתח בית הכנסת הרבה מאוד זמן - זה לא שאני מתגאה בזה, בכלל בכלל לא. פשוט, בכנות - אומרת.

אבל האם אני מתפללת כל יום? מה זאת אומרת?!... אני מתפללת כל יום כל היום! כך עניתי לה, לחברה.

אני מתפללת כשאני לא מוצאת את הבן זוג של הגרב, כשהרמזור אדום ואני ממהרת, כשאני מצליחה במשהו ורוצה לומר תודה, כשאני מבוהלת ורוצה שאבא יחזיק לי את היד, אני איתו והוא איתי, מה זה מתפללת? אנחנו מדברים... כל הזמן. הוא ה-אבא שלי - שמנשים אותי כל נשימה, שנותן לי כל הצלחה, שמלמד אותי כל מה שאני יודעת, שהולך איתי את כל מסעות חיי. מה? שנשתוק?

היום לדוגמה התפללתי אליו באמצע לשתות קפה. 
שתיתי קפה של בוקר ואני - לא! יכולה! שמדברים! איתי! באמצע! הקפה! של! הבוקר! (מקווה שהבנתם את חומרת העניין) ואז כרגיל, הגיעו שלושה במקביל ואחת ביקשה בייביליס בקוקו לבית הספר (זה מה זה הגיוני...)
ואחת ביקשה לגעת לי בפלאפון כשנשאר שם 11% סוללה (לאאאאאאאאא) ומתי בעלי הסביר לי איפה הוא שם את החולצה להחלפה של אוריה. הדופק שלי היה על 200 כשעצמתי את העיניים שלי ונשמתי ולחשתי בשקט: "אבא, אלה הרגעים מהם אני לוקחת כח, ואין לי אותם הבוקר - תמלא לי את החסר".

ואז פתחתי את העיניים למבט הנדהם של מתי, ועשיתי בייביליס לילדה לבית הספר, כי מה יותר שפוי מזה?!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!