סיור בלב האימה • "הבן שלי היה בחוץ. פתאום נשמעה אזעקה והגיע טיל" • דיווח מיוחד

למעלה משלוש שנים חלפו מאז נכנס צה"ל אל תוך רצועת עזה במבצע 'עופרת יצוקה'. באותם ימים שימשתי ככתבת שטח בשבועון 'בקהילה', ובמהלך אותם חודשים, אלו שקדמו למבצע ואלו שלאחריו, מצאתי את עצמי שוב ושוב נעה על הציר מודיעין עילית - דרומה. תחילה הייתה זו העיר שדרות, אחר-כך גם לנתיבות, ובהמשך לכל שאר יישובי הדרום, שהפכו כולם לחלק מהמטווח.

כשהתנעתי הבוקר את הרכב בדרכי, כשלוש שנים אחרי, אל הדרום, חשתי כסוגרת מעגל. המראות מאז שבו וריצדו מול עיני.

בתחילה היו אלו נסיעות 'פה ושם' לשדרות, העיר שהייתה כמעט בודדת במערכה, כשהיא מופגזת ללא רחמים. באותם ימים איש לא חלם על הביטונדות שיוקמו בכל קרן רחוב, ואפשרות המילוט היחידה בהישמע קול האזעקה הייתה ריצה מהירה אל המקלט הקרוב. כמעט חסר סיכוי, בהתחשב בטווח הזמן הקצר של ההתרעה.

העיניים היו הדבר הראשון שהייתי מבחינה בו בכל ראיון עם תושב שהזדמן אל מול המצלמה. עיניים עצובות, מלאות חרדה. במשך הזמן למדתי לזהות עיניים של תושבי שדרות. המבט המבועת, הדריכות המצמררת.

ההתנתקות מרצועת עזה הפכה את זרזיף הקסאמים לצפוף הרבה יותר, והם התקשו להמשיך בשגרת חייהם. הקריאות לממשלה לעשות 'משהו' הלכו וגברו, וממשלת אולמרט ששלטה אז הבינה, כי במוקדם או במאוחר יהיה עליה להביא פתרון למצב אותו יצרה במו-ידיה. כלומר, ידיו של אריק שרון.

קצת פחות משנה לפני פרוץ מבצע 'עופרת יצוקה' נסעתי אל מושב בטחה הדרומי, אל סוכת האבלים של משפחת יחיא. ב-27 לפברואר 2008 יצא אבנר אל עוד יום לימודים שגרתי במכללת 'ספיר' שבשדרות. אבל אל ביתו הוא לא שב עוד לעולם. מושתל הכליה בן ה-47, שניסה לשקם את חייו לאחר ניתוח קשה שעבר, נהרג מפגיעת קאסם.

מודעת האבל שהוצמדה אל שער הכניסה לבית המשפחה סיפרה את סיפורו של הכאב. "רוני יחיא בן שולמית שתחיה ויחיא ז"ל".

האם השכולה, שולמית אסתר, תימנייה בלבוש המסורתי של העדה וראש המכוסה במטפחת צבעונית רקומה, קיבלה את פני המנחמים בשתיקה אילמת. פה ושם הנידה בראשה לאות צער.

עם התקשורת סירבה לדבר.

שטף המטחים הפך לעז וקטלני

עוד ימים אחדים חלפו ורקטת גראד פגעה לא הרחק משם, בנתיבות, בסמוך לקברו של הבבא סאלי זיע"א. "אנשים לא יודעים, אל תפחידי אותם", אמר לי יהודי, שישב בפתחה של חנות תשמישי הקדושה, הסמוכה למקום הקבר. מחוץ למתחם חנתה ניידת משטרה והשוטרים סימנו לי על מקום הנפילה.

עוד חודשים מלאים באזעקות חלפו על תושבי שדרות, נתיבות והסביבה בטרם החליטה ממשלת ישראל לצאת לפעולה. עד אז החלו יותר ויותר תושבים בשדרות להכין לעצמם חדר ממוגן, חלקם אף 'הקדיש' לכך את החצר היפה מחוץ לבית. מי צריך חצר יפה כשצריך להציל את חיי המשפחה, הם שבו והסבירו לי. ביקרתי בעיר ימים אחדים לפני פרוץ המבצע, ובחלל כבר עמדה התחושה כי משהו עתיד להתרחש בקרוב.

"מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, עיריית שדרות, עמיגור, פיקוד העורף – מבצעים מיגון בתי אב בשדרות", הכריזו השלטים הרבים שהיו פזורים בכל חלקי העיר, כמעט ליד כל בית, שהפך בין יום למבצר.

המלחמה פרצה, ושטף המטחים הפך לעז וקטלני. שעות אחדות לאחר תחילת המבצע יצאתי אל בניין דירות בנתיבות, שם נהרג בבר ועקנין בן ה-58 מפגיעה ישירה של טיל.

ליד פתחו של בלוק מספר 58 שבשדרות ויצמן מצאתי צוותי עיתונות זרה המפרקים ציוד מרכבם. מדירה מספר 3 פינו זה לא מכבר את ההרוג, מוליכים אותו לדרכו האחרונה. הטיל פגע ברחבה שמאחורי הבניין, המקום בו מתרכז עיקר החיים של התושבים. כאן משחקים הילדים, לכאן יוצאים התושבים כדי לתפוס דקה של מנוחה ולעשן סיגריה אל אוויר העולם. זהו הצד הקרוב יותר לעזה, מן הצד הזה הגיע נחשול האש, מתיז את רסיסיו לכל עבר.

"כולם ידעו שבסוף יפלו פה טילים"

בשטח הזה נשמעו הלמות פטישים, אנשי מס רכוש טרחו להשיב את הסדר על כנו, מסדרים מרצפות, מדביקים חלקי מדרכה. אל המקום הזה התנקזו גם תושבי הבניינים, מביעים את זעמם הנורא. "כולם ידעו שבסוף יפלו פה טילים, אבל את אף אחד זה לא עניין. אפילו לא הכינו אותנו ליום הזה. ישבנו במקלטים ולא ידענו מתי אפשר לצאת", אמרו התושבים.

"היה שקט של שבת בבוקר כאשר נשמע קולה של האזעקה העולה ויורדת. רק שניות אחדות חלפו מאז נשמע קול הצבע האדום ועד להישמע קול השריקה של הטיל הפוגע. היו כמה שכנים שפשוט עמדו בחלון ביתם והשקיפו, רצו לראות איפה פוגע הטיל, אחרים ברחו אל המקלט. חלק הספיקו לראות את השכן המוטל על הארץ כשכל גופו מלא דם, וזה זירז אותם עוד יותר בדרכם אל המקלט".

המעניין הוא כי כל אחד מהם הביע את שמחתו על שהמבצע החל, על כך שצה"ל פועל בשטח ועל כך שיש תקווה למיגור הטרור באזור.

עוד זמן קצר חלף וגם בירת הנגב, באר שבע, הצטרפה אל מחול הטילים. במשך שנים חיו שם התושבים בתחושה ש'להם זה לא יקרה'. במרחק של 40 ק"מ מרצועת עזה הם הרשו לעצמם לחוש משוחררים מלחץ.

עד שהגיעו תמונות הזוועה מגן הילדים שנפגע שם מטיל גראד.

המחשבה על מה שיכול היה לקרות כאן אילו היו הילדים במקום, החרידה את הלבבות. כוחות ההצלה, שמיהרו להגיע, פינו במהירות את נפגעי החרדה אל בית החולים 'סורוקה'.

זה היה האות שלאחריו החלו נסיעותיי דרומה לכלול גם את העיר הזו.

"רוצים שהצבא יסיים את העבודה"

אבל מה שהפתיע אותי יותר מכל היה קו השבר של תושבי הדרום, בשעות שלאחר הפסקת האש שהוכרזה. את מוצאי השבת של ה-18 בינואר 2009 פתחו מהדורות החדשות עם ה'בשורה' מעזה: הפסקת אש!

דמיינתי לעצמי את נסיעת הסיכום החגיגית, חשבתי לפגוש תושבים שמחים ומאושרים, ציפינו לצלם פרצופים מחייכים, אולי תנועות של 'וי' בידיים.

בסביבות השעה 9:00 בבוקר יום ראשון, היום הראשון להפסקת האש, זמן קצר לפני שיצאתי אל הדרך הארוכה, שמעתי על נפילת טילים בשדרות. שישה טילי קסאם. התחלתי להפנים כי המראות שאראה קצת שונות מאלו שדמיינתי לעצמי.

אני זוכרת עד היום איך פגשתי את שלום קדוש, בעל מרפדייה בשדרות, ואת מימון תורג'מן, יהודי שהגיע למקום סתם ככה כדי לשוחח עם חבר. הם סיפרו לי על הקשיים הכלכליים, על תושבים המדירים רגליהם מהמרכז המסחרי מאימת הטילים, ועל כך שבעקרון המשיכו לפתוח את החנות, למרות שקונים לא באו.

ואז החלו לתנות את צערם האמיתי. "אם יגידו לי לסבול ככה עוד כמה חודשים, אני מוכן, העיקר שיעשו את העבודה. וככה חושבים כולם. רוצים שהצבא יסיים את העבודה, שינקה שם את השטח. מוכנים להקריב בשביל זה כמה שצריך", אמר שלום, בקול כעוס.

"לא מבין למה הכריזו על הפסקת אש. זאת הפסקת אש, זו?! רק לפני כמה דקות נפלו פה קסאמים. אגיד לך את האמת. במשך שמונה שנים אנחנו סובלים פה מהחמאס. שוב ושוב ירו עלינו טילים, ואני באופן אישי איבדתי את כל האימון במדינה ובצה"ל. עכשיו ב"ה התחילו לפעול כמו שצריך, והאמון התחיל לחזור אלי. האמת, לא יודע אם יש עוד מה לעשות להם שם. מה יעזור שיהרגו להם עוד אנשים? החשובים שלהם מתחבאים בתוך האדמה, זו לא מלחמה נורמאלית. אתה לא נלחם מול צבא, אלא בתוך אוכלוסיה כשהמחבלים מסתתרים. זאת בעיה. אני לא רואה טעם להמשיך את הלחימה, אבל גם ברור שזאת לא הפסקת אש. הם חייבים לדעת שעל כל מכה, אנחנו נגיב חזרה. שיידעו שיש לנו אגרוף ברזל. שיגידו עלינו שאנחנו משוגעים, שידעו ש'המשוגע השתגע'. מה אכפת לנו, העיקר שיפחדו מאתנו".

"אני מאד דואג, ואגיד לך גם למה. מצד אחד, הם ממשיכים לירות. מצד שני, החיילים שלנו נשארים שם ומהר מאד יהפכו לבשר תותחים. לא יודע מה להגיד. אם בא אלי לחנות אדם עם נשק, אני חייב להקדים ולהורגו, שהרי כך כתוב: 'הבא להורגך השכם להורגו'".

גם מימון הסכים איתו. "היו צריכים להמשיך את המלחמה. ראית מה קרה רק הבוקר. הם רוצים לזרוק אותנו לים. הנה שדרות כבר מסכנה שנים, עכשיו גם אשדוד, אשקלון ובאר שבע, עוד מעט יגיעו לתל-אביב, זה לא מצב פשוט. שימחקו אותם לגמרי, שיהרסו להם לגמרי את ציר פילדלפי. הערבים מבינים רק את שפת הכוח. אתה לא יכול לדבר איתם על כוס קפה ולעשות דיונים. הם לא מבינים את השפה הזו".

שריקה קולנית מתגלגלת נשמעה מעל גג הרכב

"הייתי בגיל 3 כשהגענו לגור בשדרות", סיפר לי אז מישל ארפי, עובר אורח שניצל את דקות ההפוגה כדי לצאת לטייל בשמש הזורחת. "היום אני בן 50, תעשי חשבון כמה שנים אני גר פה. הרבה מאד. נמאס לנו כבר כל הירי הזה, אין כוח. עכשיו אני מתכנן לעזוב את העיר, עד היום נשארתי בבית, לא היה לי לאן לברוח.

"לא מאמין להפסקת האש. זה רק פוליטיקה, רוצים להראות לעולם, לבוש ולאובמה, שאנחנו עושים הפסקת אש. אבל אני לא מאמין בשום שר בטחון וגם לא בצבא. אלוקים הוא שר הביטחון שלנו".

"טעות גדולה עשו", אמר לי אז גם ברוך בן יוסף, יהודי עולה מרוסיה. "הערבים ממש לא בכיוון של לעשות שלום, חבל מאד שככה נותנים להם הפסקה במלחמה".

רק לפני דקות ספורות, כאשר שמע את קול האזעקה, רץ אל החדר המוגן שבביתו. עכשיו, כשהקולות נדמו, העז לצאת החוצה ולקנות לעצמו ארוחת בוקר קלה. "14 שנים אני חי בשדרות. בשנים האחרונות סבלנו פה הרבה, כשהתחילו להילחם סוף סוף שמחנו. עכשיו קשה לראות איך הממשלה רוצה להפסיק את כל זה. זה חבל מאד, חבל מאד".

ואז, כשעשיתי את דרכי עם הרכב על הדרך המוליכה משדרות אל כביש 34, כביש אשקלון-באר שבע, זה 'בא לי בבום'.

בשמים, מעל הרצועה, נראו מצנחים מרחפים המצלמים מלמעלה את המתרחש מתחתם. באופק בלטו, מיתמרים אל-על, המסגדים שבמחנות הפליטים, לצד הבתים הצפופים של הכפרים ה'שכנים'.

ואז נשמע הקול האיום. השריקה הקולנית המתגלגלת נשמעה מעל גג הרכב בקול ששנים לא שמעתי כמותו. מן הסתם לא אפשר רעש המנוע לשמוע את קולה של האזעקה, אבל את קולו של הטיל לא יכול היה דבר למנוע מאתנו לשמוע.

זה היה הרגע בו התחלתי להבין 'אותם'. ואת המבט בעיניים. ואת הפחד.

שוב מול מראות הזוועה הקשים

אודה ולא אבוש. כשיצאו ח"כי ש"ס אל אתר גבעת התחמושת כדי להתכנס שם לישיבת סיעה שבועית, קצת זלזלתי. מה להם ולמורשת הקרב של המקום. אבל כששבו על ההצגה, כשהם עושים את דרכם אל אחד המקומות המסוכנים במדינה - באר שבע הדרומית, עשיתי חשיבה מחודשת.

מתברר שחשיבה אסטרטגית חדשה נושבת בין כתלי הסיעה ומייצרת רעיונות מרעננים. בכל מקום בו תתעורר בעיה או מצוקת שטח - אנחנו שם. מגבעת התחמושת דרך באר שבע ואשדוד המופגזות. ויהיו גם פרקי המשך, הם מבטיחים.



יפה היה לראות את ארבעת מכוניות האאודי השחורות והממוגנות מגיחות בזו אחר זו אל המתחם הסמוך לבית-ספר בו נפל טיל.

ליהדות התורה יש את ארגז השישיה, אבל לש"ס יש להקה נודדת של עשרה חברים. מתוכם הגיעו יו"ר התנועה שר הפנים אלי ישי, שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס, שר הדתות יעקב מרגי המתגורר במושב סמוך, וחווה את החוויות הקשות עם רעייתו וילדיו, כולל הקפצות לממ"דים ואזעקות לתוך השבת, השר משולם נהרי וסגן שר האוצר איציק כהן, תושב אשקלון, שגם היא לא 'חפה' מטילים ומאזעקות במהלך השנים האחרונות. גם יו"ר הסיעה אברהם מיכאלי הגיע ועמו ח"כ ניסים זאב.

ושוב עמדתי מול מראות הזוועה הקשים.

אז נכון, בפרק הנוכחי הצליחה כיפת ברזל לעשות את מה שאז, בשנת 2008, לא היה מי שיעשה. חלק גדול מהשיגורים יורטו בהצלחה, האחרים נפלו בשטחים פתוחים, ורק מיעוט פגעו ברכוש או בבני אדם. אבל הפחד, נותר אותו פחד.

"שהשר יבוא לראות גם אצלנו בבית"

"הבן שלי היה בחוץ, קנה משהו, לפתע נשמעה האזעקה והוא פשוט לא ידע מה לעשות. ואז הוא ראה שהטיל טס מעליו, מיהר להתכופף", סיפר תושב מבוהל לאלי ישי.

"תרגיש טוב", טפח ישי לבן המבועת על שכמו. זה לא יועיל, החרדה תיוותר מי יודע לכמה זמן. ובכל זאת, אין כמו הזדהות כדי לרכך תחושות קשות.

ללא חליפה, ללא מראה רשמי של שר (אם להתעלם מהמאבטח המקפץ צמוד לצידו), עשה ישי את דרכו במעלה מדרגות הבתים, עומד שוב ושוב מול המבט המבוהל והמפוחד של התושבים. את דורון בראום פגשנו בפתח ביתו נושא על ידיו את תינוק בן שבעת החודשים. אלי הביט בתינוק, אחר-כך אחז אותו בידיו. קשה לעמוד מול מבט של עולל, גם מול מבטי ההורים הרועדים על זאטוטיהם. האם, מגי, הייתה מוקפת בילדיה הקטנים, שאחזו בה בחוזקה כאילו מבקשים לזכות בהגנתה.

מחבלי הג'יאהד האיסלמי אינם חושבים לרגע על צערם של ילדים, תינוקות, אמהות ואבות, לפני שהם משגרים קסאם או גראד. לא מעניין אותם צערה של הודיה הקטנה בת ה-6 ומחצה, גם לא פחדיה של אגם בת ה-4 ומחצה.

"את אמיצה", אמר השר לאם, כשהוא מביט בזגוגיות המרוסקות בכמה מחדרי הבית. עוד ועוד תושבים מהסביבה החלו צועקים לעברו מבקשים ש"השר יבוא לראות גם אצלנו בבית". והוא, מתקשה לסרב להם, עלה לעוד ועוד בתים, שוחח עם עוד ועוד הורים, סבים, סבתות וילדים קטנים.

"אני והילדה היינו כאן לבד כשנשמע הפיצוץ, הבית רעד לנו", מספרת לו כרמלה, והוא שב ומהנהן בראשו לאות השתתפות בצער. את האמת, זה לא נראה כמו משחק מעושה. עושה רושם שבאמת אכפת לו. ולא שיש לו הרבה מה לעשות. הוא אמנם חבר בשביעייה (שהפכה לשמינייה), אבל עם כל הכבוד הוא רק עוד קול אחד שיכול להשמיע את רצונו או אי רצונו. הוא גם אינו בטוח שכדאי לצאת למבצע צבאי. זה לא פשוט, הוא שב ומבהיר לכלי התקשורת הרבים המקיפים אותו.

"כשהתפוצץ החלון הבת איבדה את ההכרה"

"נס שיש לנו מחסן פה מאחורי הבית", שמעתי את קולה של גברת מהבית הסמוך, זו המוליכה את ישי אל החצר האחורית ומצביעה בידיה לעבר החורים הרבים שנפערו בקיר ביתם. "וזה עוד רק מההדף, ה' ישמור מה היה קורה אם הייתה פה פגיעה ישירה", היא אומרת לו.

"תאר לך זה נכנס בבן אדם", נחרד השר יעקב מרגי. אל הסיור הוא הגיע לא לפני שביקר אצל הוריו התגוררים בעיר, גם הם רצים ממ"ד-הביתה כמה פעמים ביום.

עוד בית, עוד גרם מדרגות. "כשהתפוצץ החלון הבת איבדה את ההכרה", מספרת סיוון סאבול ומצביעה על בת אחותה, אפרת כחלון, ששהתה בבית בעת הישמע קול הפיצוץ. האם המבוגרת לקתה בחרדה, את הלילה בילתה בבית החולים ושבה הביתה מצוידת בכדורים נגד ההלם. היא ואפרת ישבו מולנו על הספה, בוהות בנו במבט מזוגג, מתקשות להבין מי הגיע, למה ואיך כל זה קשור לקולות הנפץ שהחרידו אמש את מנוחתן.

"הילדה הקטנה שלי לא אכלה אתמול ולא שתתה", ממשיכה סיון לספר. ישי מאזין ברוב קשב. "העיקר שניצלנו", היא נאנחת. והשר נאנח יחד איתה.

ליד הקיר המחורר של בית הספר שנפגע עומדים כל חברי הסיעה לתמונה משותפת. לא חגיגית, כלל ועיקר.

כמה מטרים משם, ליד הכביש, עוצר רכב ומתוכו נשמעים הקולות. "ה' יברך אותך", "אנחנו בוטחים בה'", אומרים החבר'ה. אני מציצה פנימה, רואה אותם לוחצים את ידיו של ישי, וקולטת שמדובר ביהודים הרחוקים מלהיות חרדים. בימים של מלחמה מתקרבים הלבבות, מסך העוינות הולך ונוחת ארצה. ואולי העוינות הזו אינה אלא מצג שווא אותו טורחת התקשורת להציג בימות החול.

אין ספק שבשטח עצמו, כשהוא פוגש בהם ב'אחד על אחד', אין עליו. יגידו בחדשות הערב עליו מה שיגידו, יציגו אותו מעוות ובעל מבטא כבד, מגרש בפראות ילדי עובדים זרים מהארץ, מי שפגש בו ברחובה של עיר יבוז לכל עיתונאי על מרקע.

בחדרי ילדים מופצצים והרוסים

עזבו אתכם מהקטעים הרשמיים של הביקור, לא זה היה הרעיון הגדול. אז נכון שבמהלך הביקור נכנסה הסיעה אל חדר הישיבות של העירייה. תמונות חגיגיות עם ראש העיר, רוביק דנילביץ', מחמאות הדדיות על מה שעשתה ש"ס למען באר שבע ועל מה שעושה למענה ראש העיר. "מערכת החינוך שלנו פה בהחלט מפוארת", הביא השר משולם נהרי את 'הצד שלו' כמי שמופקד על נושא החינוך בש"ס, מינוי אישי ובלתי רשמי שהעניק לו הגר"ע יוסף. אצלו בראש כבר עבר מה אפשר לעשות עם מבנה בית הספר שהופגז. "אולי אפשר להשתמש בו למערכת החינוך של ש"ס".

"באר שבע בשיאה, אני לא זוכר תקופה כזו, בעצם גם בתקופת ראש העיר הקודם היית ממונה על החינוך", החמיא גם השר מרגי לראש העיר. אולי כשכן, אולי כבעל הבית של המועצה הדתית המקומית, אולי סתם כשר של ש"ס, תנועה שיש לה את עופר קרדי, סגן ראש עיר.

והיו גם האמירות המעודדות של השרים לחיילים בשטח, אלו המופקדים על הפעלת מערכת היירוט של 'כיפת ברזל' עליה לא נכביר מילים מפאת שיקולי הצנזורה הצבאית. שטח צבאי סגור קידם את פנינו כשנכנסנו פנימה אל המקום שאולי מאובטח ביותר בדרום. שמענו את הסברי הקצינים הבכירים, האזנו ברוב קשב לשאלות השרים, גם לתשובות. גם צילמנו.

אבל את כל המופעים הרשמיים הללו יש ובשפע בכל סתם יום של חול. בכנסת, ובכל מקום.

המיוחד במה שראינו היום היה הצד האנושי של שרי וח"כי ש"ס, שכיתתו רגליהם בין שבילי עפר צרים, בחדרי מדרגות רעועים, בחצרות בתים, ובחדרי ילדים מופצצים והרוסים. עם חליפה ועניבה, או בלי, עם מאבטחים מכל צד, אבל עם המון אנושיות לסבל שנשקף מול עיניהם.

לא קל היה לקבל את האישורים הביטחוניים ליום הזה, על אף הרכבים הממוגנים והמשוריינים. לך תדע מאיזה בית יצוץ המשוגע שילחץ על הדק אקדח. ועם כל ההתלהבות מ'כיפת ברזל', אי-אפשר לדעת מתי ישרוק טיל ליד האוזן, דקות לאחר ששמעת את ה'צבע אדום'.

ב'עופרת יצוקה' זה קרה לו, לאלי ישי, והוא נאלץ למהר ולשכב על הקרקע, ממושמע להוראות מאבטחיו. היום זה לא קרה. אבל יכול היה לקרות בכל רגע.

קשה לדעת מה יהיה היעד הבא של ישיבת הסיעה הנודדת של ש"ס, המביאה איתה שרים וח"כים בפוזה של 'עמך', כלומר בלי פוזה ועם הרבה לב ורצון להיות קשובים לשטח הסובל. האם היעד הבא יהיה עוד מוזיאון שהופקר? פצועים בסורוקה? גבול הצפון? גבול הדרום?

רק אלוקים יודע, ורק השמים הם הגבול.

קובי הר צבי מגיש: גלריה מסיור במחוזות הטילים

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!