לשלוחים שמסרו את הנפש - לא יסרבו // נעמה טוכפלד

ביום הזיכרון הזה אני רוצה לכתוב על מירה, מירה הצדיקה. 

אישה בלתי אפשרית כמעט.

שקטה צנועה ומלאת מסירות נפש אבל מכוונת מטרה וחדורת משימה שאיש לא יזיז אותה ממקומה. מירה שארף, הי"ד היתה שליחת הרבי בבית חב"ד דלהי, יחד עם בעלה שמוליק וילדיה הקטנים. ניו דלהי, תקנו אותי אם אני טועה הוא המקום המסריח ביותר בעולם. ליטרלי. מי שנוחת בהודו ומקבל את כאפת דלהי ושורד, חזקה עליו שיצליח לשרוד את כל תעתועי הודו, כולל וורנאסי.

לא אחת ולא שתיים נחתו מטיילות ישראליות הלומות טיסה ופער תרבות בשדה התעופה בדלהי, נפלטו לרחוב המדיף ריחות עזים וחום בלתי נתפס והתחילו לבכות. תמיד העצה היתה: קחו מונית וסעו לביהבד (בית-חב"ד) שם חיכתה להן מירה. חיוך אימהי וחם. כוס שתיה. ליטוף. חיבוק. עידוד. תמיד בבוקר הדברים נראו טוב יותר. אחרי מירה. 

החום המטורף של דלהי, שיכול לשגע פילים, לא הוציא אותה משלוותה. ברגעי הסחוניה המוגזמים, בהיותה בחודשי הריון מתקדמים היתה נשכבת מירה על הרצפה רק כדי להתקרר קצת. הגנרטור שוב קרס. אבל היא תמיד היתה שם. תמיד. בשביל כולם וכולן. חוץ מפעם אחת. 

הפעם שבה חזרה ארצה עם בעלה. באופן טראגי-אירוני לגמרי מירה שבה לארץ לא כדי לנפוש או לנוח אלא כדי להשתתף באזכרה לגבי ורבקי הולצברג, ה' יקום דמם, שליחי חב"ד שנרצחו ובכן- במתקפת טרור בבית חב"ד מומבאי. 

הנה כי כן, דמים בדמים נגעו.
שליחות בשליחות.
כאב בכאב.
לביתם של הזוג שארף בקריית מלאכי חדר טיל בזמן מבצע עמוד ענן.

מירה השתטחה על הילדים בסלון גוננה עליהם בגופה וזעקה: שמע ישראל! שמוליק נפצע, הילדים ניצלו בנס. 
מירה נהרגה במקום מפגיעה ישירה.

•••

מאז ועד היום מהווים שלוחי הרבי בבתי חב"ד מטרה נייחת לגורמים עוינים טרוריסטים ואנטישמיים ברחבי העולם שעה שהם מוסרים את נפשם ביום ובלילה עבור כלל ישראל. גם הם בין הרוגי מלכות וראוי לציין את זכרם הקדוש ביום הזה.

מירה, רבקי וכל השליחים שמסרו נפשם על קידוש ה' עזרו לנו לסיים את השליחות האחרונה, לכם בוודאי לא יגידו לא. 
משיח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!