"בלילות אני מרטיבה כריות" - ברכי מרקסון נלחמת בניכור הורי

בעקבות עצרת ההורים המנוכרים שהתקיימה בשבוע שעבר, אני מרגישה את הכוח להסיר כמה שכבות הגנה ולחשוף מעט. סיפור מרתק שהוא חלק מחיי.

שמי ברכי מרקסון, ואני מנהלת משרד תיווך v.i.p נכסים בירושלים.

כאשה חזקה, אמיצה, ובאמת אמא לביאה! אני מגדלת באהבה ענקית את הילדה המיוחדת (תסמונת רט) ח'. ורואה חשיבות עליונה להעלות את המודעות של "ניכור הורי" והנושא של הילדים המיוחדים, נכים.

אני אמא לחמשה ילדים מדהימים. בתהליך הגירושים שעברתי לפני 7 שנים נחשפתי לשואה! פשוט שואה! נלחמו בי לא רק הגרוש שלי, אלא כל משפחתו, ובכוח הזרוע הסיתו את הילדים.

לאחר 3 שנים הבכור שלי (שמנעו ממנו להיות איתי בקשר) חזר אלי משיחת גוביינא (מטלפון ציבורי) "אמא אני רוצה לבוא".

בום! בום! אמאלה. צמרמורות כשאני נזכרת ברגע שהחלום שלי התגשם. ומאז הוא עבר לגור אצלי ב"ה.

כמובן שהוא שילם על זה מחיר יקר. מאז שהוא עבר אלי, האב הפסיק לחלוטין לתת לילדים לבוא אלי. הילד בסה" כ רצה חום אימהי.

את ח', הילדה המיוחדת (שאת כספי הביטוח לאומי הוא רצה וזרק אותה לסבתא שתגדל אותה, העיקר לא אצלי) לחמתי לקבל כ- 4 שנים. מלחמה בלתי תתואר, והחזרתי אותה במצב אנוש, מלא פרכוסים, בקושי יכולה ליישר את הגב, ח' היתה כבויה ובוכה. החזרתי אותה אלי, לחיק אמא אוהבת, עוטפת, מבינה ללא מילים. והנה היא פורחת ב"ה ומתפתחת.

מלבדם יש לי עוד 3 ילדים:

פ בת 16

פ בן 12

א בת 11

אני לא רואה! לא שומעת!

בלילות אני מרטיבה כריות!

שולחת להם מכתבים, שמה להם שקיות מתנות ממתקים ומכתבים על הדלת. מנסה לחייג אלפי פעמים מטלפונים שונים, אין קול ואין עונה! לא מאפשרים להם קשר.

הניכור הורי חוצה לבבות! בית הדין אדיש, והלב מדמם. החזה שורף מגעגועים.

אלפי ילדים מסתובבים ללא קשר לאמא או לאבא, מסכנים כמו יתומים חיים. מבלי שהם אשמים

כי ההורה נוקם דרכם בהורה השני.

למה? מסכנים!

אני מבקשת מכל אחד מכם:

תפתחו את העיניים סביבכם: מורים, מורות, עובדות סוציאליות, פקידות סעד, גננות, מנהלי מוסדות,

תפקחו את הלב ואת הרגישות. אלפי ילדים שנמנע מהם קשר עם אמא! או אבא!

אל תתנו לזה יד!

אל תתנו לזה לקרות!

תדאגו לילדים האלה באמת.

היום מתקיים העצרת של הניכור הורי

בתל אביב התקיימה עצרת של הורים שסובלים מניכור. הגיעו סבתות וסבים שלא זוכים לראות את הנכדים, הורים שלא רואים ילדים.

אפילו קבר לבוא לבכות עליו אין.

זה כאב עצום.

אני בוכה וכותבת, בוכה וכותבת, כי אין לי ברירה - בשביל להעלות את המודעות.

אז כן, בכל בוקר אני מלבישה את המסכה של האישה החזקה! האמיצה! עם איפור והרבה תקווה.

אבל אני מבטיחה לכם שמידי יום כשאני, כמנהלת משרד תיווך, באה ללקוחות שמוכרים ונפגשת עם קונים, אני מדברת על ניכור הורי, ועל הילדה המיוחדת שלי ומספרת חלקיקים מהחיים שלי.

לא כי אני מפחדת ממבטי הרחמים, כי אני לוחמת יום יום  שתעלה המודעות! שאנשים יפסיקו לסבול ולשתוק.

אני זועקת את הזעקה של אלפי נשים וגברים שפשוט לוחמים. לקום בבוקר ולהתנהל עם הכאב העצום הזה.

אנו מקווים שיחוקקו חוק שהורה שלא מראה להורה השני את הילדים - יקבל סנקציות שתכאב לו בכיס.

אתכם בדמעות הכאב

ובקרוב בדמעות של שמחה, חותמת בדמי הרותח, ברכי, אמא מנוכרת שכה מתגעגעת.

(כן, על אף שלילדים אומרים שנים יום יום שאני לא רוצה אותם)

אז אם אתם רואים את הילדים שלי בחוץ, בביה"ס, ברחוב (אני מאד הייתי רוצה להעלות תמונה שלהם אבל אני צריכה לחוס על הפרטיות שלהם - ולא ביקשתי מהם רשות)

אז תמסרו להם חיבוק חם ממני.

גדלתי להיות אישה שלא מפחדת מכלום, שמלמדת אנשים לדבר, לשתף, הלב לא מחסן, שלוחמת, שמנהלת משרד שוקק חיים, ועובדת ביושר ואמינות שאין בשוק.

למדתי לגעת בלבבות של אנשים, להיות שם בשבילם בכאב, באובדן. אני רואה זאת כזכות ענקית. אני מקבלת מלא אהבה וזה לא מובן מאליו.

ואם נשארתם עד לפה וקראתם אז תודה ענקית.

לטובת הקוראים שמתמודדים עם התופעה: חפשו בפייסבוק את ברכי וילר מרקסון ותצטרפו לקבוצות התמיכה שהיא מנהלת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!