הייתי שם כשזה התחיל, וכשעזבתי הלב נשאר

היינו שם בסך הכל שבת אחת. אזור ז' באשדוד אצל השווער. "מוזר. למה שמסוק יעבור כל כך קרוב לבית"? תהיתי לשבריר שנייה למשמע קולות חזקים ואז היא נשמעה. צפירה עולה ויורדת. פתיחת דלת מרפסת החדר הולידה מחזה של יירוט כיפת ברזל.

לא היתה לנו שבת היסטרית, אם כי היא בהחלט הולידה שאלות בזו אחר זו. הבכור מנבה להבין איך בדיוק פועלת כיפת ברזל, האמצעית רוצה לוודא האם הטילים יכולים להגיע לאלעד, ושוב הבכור, עם שאלות כמו מה קורה אם הטיל עובר את אזור כיפת הברזל. את קולטת בסאבטקסט שהילדים פוחדים. ואז מגיעה הפצצה הכי קשה: אמא, נכון שאי אפשר לעשות היום שואה לישראל?

ובתוך ההתמודדות הזו שלי אני חושבת על אחיותיי בדרום. כי אני, זמן קצר לאחר צאת שבת בזמן רבנו תם, עזבתי את אשדוד חזרה למרכז, לה לה לנד,  לעומת מה שנשאר להם שם. עשר דקות אחרי שנסענו, התחילה ההפגזה האמתית, ואני הבנתי שהשאלות שיש לילדים שלי הן רק בבחינת שפיץ הדובדבן שמעל לקצפת עכורה שהיא מנת חלקם של תושבי הדרום ולבי התכווץ.

"הגזימו לגמרי", כתבה אחת מחברותיי. "רסיס פגע ברכב מול הבית שלי", הוסיפה לצד תמונה של בתה על הרצפה, תופסת מחסה.

"פחדתי לישון כי אולי לא אשמע את האזעקה או לא אספיק לרוץ למרחב מוגן", כתבה אחותי מאזור בית שמש. הדי הפיצוצים בסרטונים השונים הדהדו באוזניי. מה קורה לילד ששומע את זה ממש כמו בתוך הבית שלו? לא יכולתי שלא לתהות כשלבי מתמלא אימה ורחמים.

על הורים צעירים והורים מבוגרים, על ילדים ותינוקות, על סבים וסבתות, על אנשים שאולי כואבת להם הבטן כל כמה דקות או שעות בלילה, על אנשים שפוחדים לצאת מהבית, על אנשים שחיפשו מרחב מוגן ולצערי כי רב מצאו את מותם. החיים שלי כאן במרכז והלב לא מפסיק לחשוב ולדמם. נזכרת בסיור שהשתתפתי לפני מספר חודשים בסיום תוכנית מטעם האו'ם והשגרירות האמריקאת, ביקרנו בעוטף עזה, בשדרות, שמענו על שגרה מטורף וזמני מלחמה הזויים.

אין לי הרבה מה לעשות מלבד לשאת תפילה, להביע אהבה ולשלוח חיבוק, ולהתפלל שמישהו יקום וייקח על עצמו להנהיג אותנו אל מחוץ לטווח האש.

בבקשה אבא, רחם עלינו.