שבת במקלט: "הוקפצנו כולנו עם הפיג׳מות"

השבת נסענו לקרית מלאכי, להורים של בעלי.

התעוררנו בבוקר לקול אזעקה שהקפיצה את כולנו עם הפיג׳מות, ישר למקלט של הבניין.

כשעה לאחר האזעקה הילדים כבר השתעממו בבית, וירדתי איתם למטה, לגינה שברחוב.

היו עוד ילדים, עוד אימהות, וכלפי חוץ הכל היה נראה רגיל: גברים צועדים לבית הכנסת, ילדים משחקים בכדור, נערות יושבות ומפטפטות בספסל. אבל בפנים הלב של כולם מפחד, והפחד מאיים.

בצהריים הלכנו לנוח, כשבשעה שלוש אזעקה נוספת הקפיצה את כולנו מהמיטות, מעירים את הילדים תוך שניות וטסים למקלט.

לאורך כל השבת אנחנו שומעים יירוטים מכל המושבים בסביבה, מטוסי קרב מרעידים את השמיים, ופתאום מבינים שאצלנו בכפר חב״ד אנחנו לוקחים את השקט סביבנו כמובן מאליו.

זאת הייתה שבת מלאה פחד, מתח, וניסיון להרגיע את הילדים ולהסביר להם מה קורה.

אנחנו ברוך השם בסדר גמור, אבל אני חושבת על משפחות שחיות במציאות חיים כזאת, שזאת השגרה שלהם.

חושבת על משפחות לילדים מיוחדים שמתמודדות עם ריצה למקלטים, עם ילדים שחוטפים התקף חרדה בכל אזעקה, חושבת על ילדים שמרותקים לכיסאות גלגלים, ועל זה שגם כאשר תהיה הפוגה סוף סוף, זה יהיה רק עד הפעם הבאה...

חושבת ומבינה שאנחנו חיים במציאות לא שפויה. מציאות שמי שלא טעם ממנה, ולו קצת, לא יכול להבין אותה.

מחבקת את תושבי הדרום ומשפחות החיילים.

הכותבת היא אמא לילד מיוחד

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!