אז איפה היה אלוקים? בשואה! // דעה

"כששואלים אותי מהי השואה, אני מסביר לאנשים שהעניין הוא לא הרכבות, המשרפות, והרצח הבלתי נגמר, השואה היא החריץ שנפער בדלת ביתם של השכנים כשהם מציצים בסקרנות על המהומה שהתעוררה בבניין עת באו לגרש אותך ואת המשפחה מביתכם אל הבלתי נודע. העיניים מביטות בך, ואז הדלת נסגרת. זו השואה".

פרנץ הופמן היה ילד הונגרי גאה. ערש הולדתו הייתה יקרה לו, והתרבות המרכז אירופית הייתה כל עולמו.

עד כמה היה הונגרי? "ילד שהעז לומר מילה ביידיש, הסתכן בסטירת לחי" כך סיפר. עד כדי כך נזהרו שלא יידבק בהם שבב יהדות מזרח אירופית קלוקלת חלילה ותזהם את הקולטורה הנאורה.

למרות כל זאת, עם הגיעו למצוות התייצב בביתם 'סוג של רב' כהגדרתו, כדי ללמד את ההפטרה. "את אותיות העברית וודאי שלא הכרתי, אז הרב לימד אותי את ההפטרה כשהיא כתובה באותיות לטיניות.. ובגדול זה היה נשמע לי כמו בלה בלה בלה". 

הנער הצטיין בלימודיו, והונגריה, שכל אדם עשירי בה היה יהודי, עמדה להתברך בעוד בן תרבות נאור. "המראה שלי, שנראה ארי יותר מהיטלר, גרם לאנשים לחשוב שאינני יהודי, ולכן הרגישו בידי בנוח, כך נחשפתי, עוד טרם הכיבוש הנאצי לשמוע שהיהודים הם בעצם זן של חזירים. לא ממש הבנתי איך כל קשור אלי. אני הונגרי".

הכיבוש הנאצי, הגירוש למחנות ההשמדה, הסבל הנורא, הבריחה הנועזת רצופת הניסים שלא יאומנו, אותו גורל אומלל שלא פסח על מליוני אחיו היהודים, שניצבו כתף אל כתף מול הזוועה, שלא הבחינה בין דוברי הונית מלעלית משובחת, לבין דוברי יידיש.

סבלו של פרנץ לא תם. אחרי הנצאים, באו הקומוניסטים, ששילבו רצחנות איומה עם טמטום שלא יאומן (באחד הימים, אחרי עוד שיעור יומי אין סופי מייגע ומשמים, בהגותו של חבר לנין (שאביו היה יהודי) כששאלה המורה (גברת קליין.. אלא מה) מה השעה, קם אחד היהודים וענה באירוניה יהודית אופיינית "החבר לנין אמר שהשעה כעת שש וחצי". הוא כמובן נעלם למחרת) החליט לברוח.

ושוב בניסים גדולים הגיע לאיטליה, ועמד לעלות על אונייה לכיוון ארץ ישראל. אך שם עמדו מציליו וערכו לו, כמו לכל המבקשים להימלט ארצה, מבחן יהדות. פושעי מלחמה רבים הסוו עצמם בכל מיני תחפושות ואפילו מקרי התחזות ליהודים לא חסרו.

"אז תוכיחו שאתם יהודים" ביקשו. "אישתי הצליחה להיזכר ולגמגם את ברכת בורא פרי הגפן והם קיבלו את זה, אני.. פשוט לא ידעתי כולם. כלום. כלום. מנהג, אמרה, ברכה, יידיש. כלום".

מה עושים?

עוד רגע קל של אימה חולף בתהיה האם על סף הבריחה מהיבשת הארורה יוותר פרנץ מאחור... ואז פתאום קפצו לו לראש המילים.

"וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". 

הוא עבר את המבחן ועלה ארצה.

פרנץ הופמן, שהפך לאפרים קישון, היה לאחד מניצולי השואה המפורסמים בעולם, ועד יומו האחרון כשהיה חוזר ומספר בדמעות שבשבילו השואה היא ההלם מהשכנים, שהיו לנוף חייך, ולערש תרבותך, מציצים בך בעת שאתה מגורש ומושפל על לא עוול בכפך, והיחס מבחינתם הוא כאל סבלו של יצור זר ומוזר, כמו להביט על חתול תועה שנכנס לחדר המדרגות, יכולת לשמוע תדהמה ואכזבה כנים מאלה שהחשיב לבני עמו, מהם לא השתחרר מעולם.

השואה היא מאורע שאף לא צריך להסביר אותו, את זאת נותיר רק לא-ל דעות הצופן זאת לבטח כאחד מסתרי הבריאה הכמוסים השוכנים בחיקו.

ואנחנו, שלא היינו שם, הדרך היחידה שלנו להביט בה, בשואה, היא באמצעות טלסקופ היסטורי.

אני מביט בטלסקופ הזה, ומפנה את העדשה לרגע אחד, בו ניצב אדם מצולק, חזותו אירופית, ונשמתו פצועה מבוגדנות האדם הנוראה שהציצה, ולא נפגעה.

וכשאני מצמצם עוד מעט את הפוקוס, ומביט על פניו היטב, לפתע הוא מדבר, כאילו מסכם את מסכת חייו עד כה, רגע לפני שיעלה ארצה ויפתח פרק חדש, ובוקעים מגרונו המילים בעגה הונגרית, המילים המתארות מה זוקק מחוויית הבגידה הגדולה, של תרבות שחשב כי היא חייו.

"וארשתיך לי" הוא אומר, ולעומת תמיהתי, האמנם, אחרי הכל? ועד מתי? הוא משיב: "לעולם".

זה מה שנשאר, רק זה, ועם זה עולים ארצה.

אז אני תמיד מוצא את עצמי ממלמל לעומתו מרחוק, מהעתיד – "וארשתיך לי" בסדר, אם אתה אומר, מי אני שאחלוק, אבל שיהיה "בצדק, בחסד" ובעיקר בעיקר כבר הגיע הזמן, "ברחמים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!