"המוסלמים רצו לכיווני בחרבות שלופות וצעקו - אִד'בָּח אִל יָהוּד"

"זה לא לשיחת טלפון. תבוא אליי מחר, נשב לשיחת 'אחד על אחד' עם כוס קפה, ואספר לך הכול". כך נשמע מבעד לאפרכסת קולו של יעקב זכאי, יהודי בעל לב חם וכבר לא צעיר לימים, תושב העיר חולון. 

"רק בבקשה, תגיד לי מראש מתי אתה מתכוון להגיע. יש לי מענק של 200₪ שקיבלתי מעמותה לכבוד החג, ומחר זה היום האחרון שאוכל לנצל אותו. עליי לתאם שעה עם המטפלת שתסייע לי במלאכת הקניות...".

את סיפור חייו המצמרר של יעקב זכאי, יליד העיר בגדאד שבעיראק, שבילדותו חווה את פרעות "הפרהוד" האיומות (להלן), וחי כיום בעוני מחפיר ובדלות איומה שלא מביישים אף את יושביה העניים של רובע ברונקס בניו-יורק - אנו מגוללים כאן בראיון מיוחד שקיימנו אתו בביתו, לבקשתו.

אוד מוצל מאש. יעקב זכאי במהלך הראיון לכותב השורות. צילום: באדיבות המצלם

אחד השמות הנפוצים שמבטאים את זוועות מלחמת העולם השנייה הוא "שואת יהודי אירופה". יש בשם הזה כדי ללמד אותנו על הסיפור שלא סופר – בין בשוגג ובין בזדון – שואת יוצאי עדות המזרח וצפון אפריקה: עיראק, אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו ולוּב.

ציפורניהם של המרצחים הנאצים ימ"ש לא פסחו גם על מדינות ערב, ובשורות אלו נתמקד בידם הארוכה של הנאצים שהגיעה עד עיראק.

האירוע ההיסטורי הידוע ביותר בהקשר של יהודי עיראק בזמן שקדם למלחמת העולם השנייה הוא פרעות ה"פרהוד" (=ביזה י.א); או בעברית "ליל הבדולח של יהודי עיראק".

פרעות "הפרהוד", שהתפתחו בחסות התעמולה הנאצית, התרחשו בחג השבועות תש"א, לפני כמעט 77 שנה (1-2 ביוני 1941, למניינם).

לפי נתוני "יד ושם", במהלך פרעות אלו נרצחו לפחות 179 יהודים, בהם נשים וילדים (ויש המשערים מספר גבוה יותר של כ-600); נפצעו יותר מ-2,000; ונבזזו כ-50,000; בתי כנסת נפגעו, ספרי תורה חוללו ובתים רבים עלו באש.

ישבתי לשחזר את רגעי האימה עם אוד מוצל מאש, יעקב זכאי, ששרד בעצמו את פרעות ה"פרהוד"; ובזיכרונו החד והצלול יודע לספר לנו בפרוטרוט את ה"חוויות" הטראומטיות שעבר באותם ימים.

עשרות הרוגים ואלפי פצועים. פרעות הפרהוד, עיראק, 1941. צילום: ויקיפדיה.

הוא נולד בעיר בגדאד רבתי ב-1933 – בדיוק באותה שנה אדולף היטלר ימ"ש ולהבדיל מושבע לקנצלר גרמניה – וניחן בחוש זיכרון פנומנלי יוצא דופן.

"הייתי ילד בן שבע וחצי", הוא פותח את סיפורו בפניי, "היה זה יום רגיל לגמרי, שעת אחר הצהריים – בעיצומו של חג השבועות ה'תש"א (2 ביוני 1941 למניינם). שיחקתי בחוץ בחצר ביתי יחד עם קבוצת חברים בני גילי, כאשר לפתע הגיחו משום מקום קומץ של מרצחים מוסלמים ברברים. הם הגיעו עם חרבות שלופות בידיהם והתקרבו לכיווננו, כאשר כל הדרך הם צועקים בקולי-קולות כמו חיות 'אִד'בָּח אִל יָהוּד, אִד'בָּח אִל יָהוּד'.

"לא היה לנו מה לעשות רק לצעוק! היינו בטראומה. לא ידענו לאן לרוץ. ההורים שלי לא היו בבית באותו זמן. גם לא אחי הגדול. לא ידעתי איפה הם היו. שיערתי שהם התחבאו ונכנסו באיזה בית. צעקתי בכל כוחי.

למזלו, ההסתה הזעם ותאוות הרצח לא היו מנת חלקם של כלל המוסלמים באזור מגוריו, "דווקא שכניי המוסלמים שמעו את הצעקות והקריאות שלנו לעזרה", הוא מספר, "כשהשכן זיהה את הקול שלי מתוך ביתו הוא לא היסס ומיהר לרדת ולהציל אותי".

חרבות שלופות בידיהם. צילום: ויקיפדיה

זכאי מוסיף לתאר בכאב: "הם הגיחו מבעד לקיר שמפריד בין הבתים וחדרו לתוך הבית שלי, משם יצאו החוצה והפתיעו את הפורעים עם נשק חם שהיה לאחד מבני המשפחה ששירת כקצין במשטרה, לאחר מכן לקחו אותנו אליהם הביתה. היינו אצלם יומיים. הם הביאו לנו דברי מאכל. כמובן שנמנעתי מאכילת בשר מטעמי כשרות. הם פרסו לנו שמיכות ודאגו לכל מחסורנו".

"הפורעים, שלא הגיעו עם נשק חם, נבהלו למראה הנשק השלוף וברחו כל עוד נפשם בם. ועל כך אני וחבריי חבים לו את חיינו עד היום. ממש חסיד אומות העולם".

ליעקב לא הייתה היכרות קודמת מיוחדת עם אותם שכנים: "גרנו בכלל בשתי כניסות נפרדות והיה צריך לעשות סיבוב שלם כדי להגיע אליהם, כך  שלא יצא לנו להיפגש כל-כך. אבל מבפנים - רק קיר אחד מפריד בין מבנה הבית שלנו לבית שלהם. הצעקות שלנו הם שעוררו אותם לפעולה".

אני שואל את יעקב אם יצא לו להכיר אנשים שנרצחו או נפגעו בטבח האכזרי. "לא הכרתי באופן אישי מישהו שנהרג; אבל ראיתי בעיניי איך הם מסמנים באיקס את החנויות של היהודים כאות לכך שניתן לבזוז ולשדוד אותן ואף להרוג את יושביהן. ראיתי גם איך הם פורצים למספר חנויות, שודדים ולוקחים מכל הבא ליד. אבל לא רק לחנויות הם פרצו, אלא גם לבתים".

הקשר של השלטון הנאצי לטבח האכזרי

כשמשוחחים עם יעקב ומנסים לדלות ממנו את שאירע באותם הימים, אי אפשר שלא לדבר על הקשר של אותם הפורעים עם הנאצים, "בהסתמך על הממצאים ההיסטוריים, שהוגשו גם בעתירה הקולקטיבית של רבים מילידי עיראק שעברו את הפרעות, ברור לנו מעל לכל צל של ספק שהיה לגרמנים יד בדבר", אומר יעקב.

"באותה תקופה היה נציג גרמני בכיר שביקר בעיראק תכופות, קראו לו גרובה (או בשמו המלא ד"ר פריץ קונרד פרדיננד גרובה - דיפלומט גרמני בכיר שהיה בשליחות גרמניה הנאצית למזרח התיכון י.א). גם שלטונו של ראש ממשלת עיראק באותם ימים, רשיד עאלי אל-כילאני, היה ידוע כשלטון פרו-נאצי.

כל מי שלומד היסטוריה יודע שראש הממשלה שיתף פעולה עם המופתי הירושלמי – חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה ידוע בקשריו הענפים עם הנאצים; המופתי הקים יחידת מתנדבים מוסלמים שחברה לזרוע הצבאית של האס-אס, ולחמה לצד הוורמאכט, והיה שותף בעצמו לפרעות על היישוב היהודי בארץ ישראל.

המופתי ורה"מ העיראקי היו גם אחראים להפצת כרוזים עטורי צלב קרס ברחבי עיראק באביב 1941, הקוראים לברית עם השלטון הגרמני. חוגי הימין הקיצוני בעיראק עליהם נמנה ראש הממשלה, ערכו הפגנות כנגד היהודים שהסתיימו בפרעות. יהודים נכלאו על כי סייעו לשלטון הבריטי שלחם בצבא הנאצי.

שיתף פעולה עם הנאצים. רה"מ עיראק, רשיד עאלי אל-כילאני

שלטונו של רשיד עאלי אמנם הגיע לסיומו בטרם התחולל פוגרום הפרהוד. הוא כבר הספיק לברוח לאיראן יחד עם חברו המופתי מאימת כוחות הצבא הבריטי שפלשו לעיראק מארץ ישראל דרך נמל בצרה.

אבל הטבח האכזרי התרחש ממש בסמיכות (כחודש אחרי שברח י.א); וללא ספק, כתוצאה ישירה מההסתה שהשליט ברחוב העיראקי באותם ימים. יהודים הרי חיו שנים רבות קודם לכן בשלום עם שכניהם המוסלמים. הפוגרום לא צמח על קרקע ריקה. אחריותו של רשיד עלי ל"פרהוד" היא מכרעת ביותר".

כשכולי מרותק לסיפור הכואב יעקב עוצר אותי כולו נסער "מאות היהודים שנרצחו באכזריות בטבח 'הפרהוד' האכזרי נקברו בקבר אחים גדול כגודל החדר הזה" הוא אומר בעודו מצביע על סלון הבית ונראה כי הוא חוזר ממש אל אותם הימים.

השלום חוזר לרחובות בגדאד

ב-5 באפריל 1939, גאזי מלך עיראק מת בתאונת דרכים קשה לאחר שרכבו נתקע בעמוד. בנו – יורש העצר היה רק ילד בן 4 ואמנם הומלך באופן רשמי, אך עד שיגדל מונה אחי אמו – עבדול אל-אילה לעוצר, ושלט בפועל בממלכה. אל-אילה ניהל מדיניות פרו-בריטית. הוא קרא לגנרל האנגלי ג'ון גלאב פאשה, שהיה מפקד הלגיון הירדני, וזה הרגיע את הרוחות. קציני משטרה שלקחו חלק בפרהוד נתלו ברחובות העיר והשקט חזר לרחובות בגדאד.

רק כעשור לאחר הפרעות עלו מרבית מיהודי בגדאד לישראל במבצע שכונה "מבצע עזרא ונחמיה". "הפרהוד" היה אחד הגורמים המכריעים שהביאו לעליית יהודי עיראק. גם משפחת זכאי עלתה לארץ ב-1951. יעקב היה בן 17.5 בעת שעלה לארץ.

"אגב", הוא אומר, "לאחרונה התגלגל לידי ריאיון של פרופסור עיראקי שנשאל ע"י התקשורת העיראקית למה המצב הכלכלי של עיראק כה גרוע אם יש לה אוצרות טבע אדירים של נפט וגז. הפרופסור ענה שמאז שהיהודים עזבו את המדינה ב-1951 הכלכלה קרסה ומאז לא התאוששה...".

משפחת זכאי עולה לארץ הקודש

ההתאקלמות בארץ עבור עולה חדש שלא מכיר את השפה והתרבות, לא היו פשוטים. מה גם שדווקא כאן בארץ הקודש - יעקב נחשף למראות אנטי-מסורתיות אליהן לא נחשף מעולם בהיותו בעיראק.

"מספר חודשים אחרי שעליתי לארץ, לקחו אותי למחנה אלנבי בירושלים, שם היה בסיס הטירונות שלי. אחרי תקופת ההכשרה שלחו אותי לקיבוץ נאות מרדכי השוכן בגליל העליון. כיהודי מסורתי היה לי מאוד קשה שם. בחדר האוכל הגישו לאורחת צהריים בשר דבר אחר... כמובן שסירבתי וציוויתי לכל חבריי שלא יתקרבו לאוכל. מי שאכל החלטתי לא לדבר אתו. זה הגעיל אותי מאוד".

"במהלך השנים, בעקבות הטראומה שחוויתי,  סבלתי מאוד מבחינה רגשית. זה הפך אותי לבן אדם תקיף והייתי מגיב לפעמים לאנשים בעצבים, מעבר לנורמה המצופה".

למרות הטראומה שעבר זכאי, רק בשנת 2015 - שבעים וארבע שנים לאחר המאורע הטראומטי שעבר - הגיש יעקב תביעת פיצויים.

"נכון, המדינה קיבלה את התביעה באופן חלקי והחל מ-2017 אני מקבל מהמדינה קצבה שנתית על עצם השתתפותי בפרעות. אבל אינני מקבל רטרואקטיבית. מה גם שלצערי הרב המדינה עדיין לא מכירה מספיק בחלקם של הנאצים בפרעות בעיראק  למרות שיש הוכחות ברורות וממוסמכות לכך, ולכן אינני מקבל מענק חודשי כשאר ניצולי השואה", הוא אומר ומתחנן בסך הכל לחיות נורמלי.

בעוד ישראל מתמהמהת, דווקא ממשלת עיראק הקימה ועדת חקירה לבחינת אירועי הטבח ההמוני וזו הסיקה שההסתה והתעמולה הנאצית ששודרה בערבית בתחנת השידור הגרמנית "רדיו ברלין" למיליוני מאזינים, הייתה אחת הסיבות העיקריות לפרעות האיומות, דברים אלו ועוד מופיעים בחוות דעת מקצועית שהגיש ד"ר אדי כהן, שחקר את אופי התעמולה הגרמנית בעיראק ובכלל במדינות ערב.

מתוך חוות הדעת שהמציא ד"ר אדי כהן

"אנו מקווים שבית  המשפט העליון יפסוק לנו פיצויים בדמות קצבה חודשית כפי שמגיע לנו בדין", מפטיר יעקב, "למרות שאני לא רואה הרבה סיכויים לכך".

כשרואים כיום את מצבו של יעקב - הילד בן השבע ששרד בחסדי שמיים את הפרעות – קשה להישאר אדיש. יעקב חי בבדידות בדירה פשוטה של עמידר ובתנאים מינימליים מאוד. אשתו הלכה לעולמה לפני שנים, וילדיו אינם בקשר אתו.

איך זה לחיות לבד?

"מה אני אגיד לך", הוא נאנח, "קשה לעכל. קשה. לחיות לבד, זה לא כל כך נוח לעמוד במטבח ולהכין אוכל. לפעמים בבוקר אומרת לי המטפלת "מה אני אבשל לך?" ואני אומר לה: "אל תהיי נודניקית. אני לא רוצה לאכול כלום. בבוקר אני שותה קפה, טועם חתיכת עוגה. אחר הצהריים מחמם לי אוכל וזהו. אין לי תיאבון כל כך".

אם חשבתם שיעקב הוא אחד מאלו המחפשים במה כדי לספר את סיפורם האישי אז טעיתם. לכל אורך הריאיון יעקב שואל אותי: "מה יצא לי מפרסום הכתבה? אני לא מחפש פרסום, אני מוכן שהריאיון יתפרסם רק אם אתה מבטיח לי שזה יעלה את המודעות אצל הקוראים הן ביחס לעולי עיראק שסבלו מפרעות "הפרהוד" בחסות השלטון הנאצי, והן ביחס למצב הקשישים בישראל שסובלים מחרפת רעב ואין איש שם לב על כך".

רגע לפני שאנו נפרדים אחרי שעות ארוכות של שיחה עם יעקב שעות בהם ישבנו מרותקים והתוודענו אל הפחד של אותם הימים ואל הכאב שבימים אלו יעקב מנצל את ההזדמנות ומבקש לשגר מסר לשר האוצר משה כחלון "תפעל להעלאת קצבת הזקנה. אחרי שדאגתם לנכים, עכשיו הגיע התור שלנו".

---

יבוא ידיד

כדי להבין במעט את עומק המעורבות של המשטר הנאצי, ואת חלקו בעוול שנגרם לכלל יהודי עדות המזרח, אנו משוחחים עם עו"ד דוד ידיד. ידיד הוא עו"ד בינלאומי שקנה לו שם בתחום, ותביעותיהם של יותר מ-50% מכלל יוצאי מרוקו - בארץ ובעולם - שסבלו מהשלטונות ששיתפו פעולה עם הנאצים, עברו דרך משרדו.

ידיד ניהל תביעות ענק כנגד הממשל הגרמני, ומאמציו אף נשאו פרי. בשנת 2011 הממשל הגרמני החליט להכיר באופן חלקי בעוול שגרם ליהודי מרוקו, והעניק לכל יהודי שסבל מרדיפות הנאצים מענק חד-פעמי של כ-2,600 יורו (שווה ערך לכ-13,000₪ באותה תקופה).

נלחם להביא להכרה בשואת יהודי ערב. עו"ד דוד ידיד. צילום: פייסבוק

ידיד אף היה שותף לתביעות נגד משרד האוצר על מענקים ליוצאי עיראק שסבלו מפרעות הפרהוד - להם הייתה זיקה למשטר הנאצי, שכן המשטר העיראקי היה פרו-גרמני.

לדבריו, המדינה מעניקה קצבה שנתית ע״ס כ-3,900₪ לכל מי שסבל מהפרעות; והחל מ-2010 מי שהגיש תביעה, קיבל קצבה שנתית (לא רטרו-אקטיבית). אולם אליה וקוץ בה: המדינה קפצה את ידיה והחליטה שלא להעניק מענקים חודשיים כפי שתבעו יוצאי העדה העיראקית.

"המדינה אמנם מכירה באסון 'הפרהוד' ואף משלמת לכל מי שהיה שותף לטראומה הזו קצבה שנתית", מסכם יעקב זכאי, "מצד שני, המדינה לא רואה בפרעות אלו חלק בלתי-נפרד מנוראות השואה ולכן אינני מקבל קצבה חודשית כשאר ניצולי השואה".

פורסם לראשונה בעיתון 'יום ליום'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!