"אהיה סבתא ששמעה ממקור ראשון את זוועות השואה"

מי שמכיר אותי יודע, ששואה בשבילי היא הרבה יותר מסתם מושג. כולם מדברים על זה שלדור הבא כבר לא יהיו סבא וסבתא שיספרו להם על השואה ויראו להם מספר. לי לא ממש היו סבא וסבתא.

עד שהגעתי לגיל שאפשר להקשיב, לשמוע ולזכור, נותרה לי רק סבתא אחת, עם מספר כחול, שלא מדברים עליו, ועם סיפורי זוועה ממחנות עבודה והשמדה, שגם עליהם לא מדברים. ועם משפחה שלימה שנדרסה ונקברה חיים תחת גלגלי הטרקטורים של הנאצים, וגם עליה לא מדברים.

סבא שלי, שיצא מהשואה 34 קילו על יותר ממטר שבעים, נפטר שנה לפני שנולדתי.
למרות הזוועות והמשפחה הענפה שהותיר בין האודים העשנים, ואולי בגלל, הוא נותר אדם מאמין, אוהב את אלוקים בכל ליבו, אוהב צדקה ומאמין בטוב הלב של המין האנושי, לכו תסבירו את זה.

הסבא השני יצא למחנות עבודה בסיביר כשאבא שלי היה תינוק קטן, ולא שב משם.
כנראה שהזוועות שעוללו הנאצים לא הספיקו, הייתה גם מגיפת טיפוס שהשתוללה וכילתה את כח העבודה הדל וחסר האונים.

אבא שלי, אבא שלי היה בשואה. 

מי שעוקב אחרי ודאי מכיר את הסיפור על בוריו, איך הם הצטופפו בקרון הרכבת בדרך לעוד מחנה השמדה, סבתא מבוגרת על שמה אני קרויה, אמא יחידה דואגת וילד קטן בן חמש. יחד עם קרובות משפחה נוספות והילדים שלהם.

ואיך קרה הנס והפצצות החלו ליפול על פסי הרכבת והם יצאו במסע בין גטאות עד שהגיעו למפעל מושבת באוסטריה, שם אחד מחסידי אומות העולם שמר עליהם, דאג להם ועדכן אותם כשהמלחמה נגמרה והרוסים היו בדרך, כדי שיברחו, כי מי יודע מה החיילים הגסים עלולים לעולל לחבורה של זקנות וילדים רכים.

הם ברחו, הוא נורה בשער המפעל. מישהו שכח לכתוב לו על המצח שהוא היה אדם טוב והחיילים הרוסים לא לקחו סיכון.

אבא שלי הוא נס, בלי מספר, עם המון זיכרונות שנשמרו אצלו בראש ובלב במשך שנים ולא דלף מהם החוצה ולו בדל של סיפור.

בשנים האחרונות הוא התחיל לשתף.
איך בגטו הוא צייר כל היום רכבות וכולם אמרו שהוא יגדל להיות מהנדס. ואיך במפעל בו הם היו הוא השביע את אמא שלו 
שכשהמלחמה תיגמר הוא יוכל לאכול כל יום, כל היום, רק גלידה.

ואיך הנשים במפעל היו מגניבות שאריות של פראפין ששימש להברקת המכונות, וקורעות פיסות משמלתן ומדליקות נרות של שבת. ואיך הם חזרו הביתה בעגלה רעועה כשהמלחמה נגמרה, לבית שלהם שעדיין עמד על תילו בקישקונהולוש, וניסו להתחיל הכל מהתחלה.

גם השנה רציתי לנסוע איתו להונגריה, לעשות עוד סיבוב בין המקומות שהוא עדיין זוכר, הוא כבר לא בעניין. "אני זקן מדי" הוא אומר לי, ואני לא מכריחה.
רק מקשיבה לסיפורים שעוד נשארו לו לספר, כי אני אחת מהשומרים של הדור הבא.

אני לא אהיה סבתא עם מספר כחול על היד,
אבל אני בהחלט אהיה סבתא ששמעה ממקור ראשון את הסיפורים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!