כ' חשון התשפ"ה
21.11.2024
מהתופת לשחרור

הניצול נזכר: שתינו מהצרכים אחד של השני

סיפורי שואה יש הרבה, אך בכל אחד מהם יש מסר שונה • בסיפורו של ר' משה בלך, יש לא רק את תיאור החיים הקשים בגטו • גם את החיים הקשים שאחרי יציאתו מן התופת • כיצד התגולל ממקום למקום ממדינה למדינה מעיירה לעיירה, בדרך לא דרך, עד הגיעו לחיפה ומשם לכל קצוות הארץ • אל תפספסו

הניצול נזכר: שתינו מהצרכים אחד של השני
ניצול השואה ר' משה בלך צילום: באדיבותו

כל מאן דהוא שונה מחברו הן באופיו והן בצורתו החיצונית כי חוק טבע הוא.

יש הלוקחים את חייהם בידיהם ומחליטים כי רק הם ינווטו בנתיבי חייהם. יש הנותנים לחייהם להובילם. חוק הטבע תקף כל עוד נתונה הבחירה בידיך.

עוד משחר נעורי החלטתי לקחת את גורלי וחיי בידי ואני אנתב אותם בעצמי לפי ההחלטות שאקבל במרוצת חיי. אך בשנות המלחמה חוקי הטבע לא היו תקפים עוד והבחירה לא הייתה נתונה בידיי.

למרות כל אבני הנגף הצלחתי לצאת כאוד מוצל מאש התופת שסבבה אותי ואת מקורביי. את חלקם הגדול איבדתי ואחרים האש אכלה.

במידה רבה שזורים חיי בחיי אותה אומה "קרועת לב אך נושמת" שגלתה כאוד מוצל –מארצה ועברה ייסורי תופת עד שכמעט מוגרה. אך כמוני מאש קמה על רגליה ונחלצה להילחם על השייך לה- ארצה מולדתה. "הארץ המובטחת" כמוני היא לבסוף ניצחה אך במחיר דם, יזע ודמעות.

סיפור חייו והצלתו של משה בלך, נכתב באמצעות  המיזם 'סיפורי חיים' של 'יד שרה' - מיזם התנדבותי הניתן לכל ניצול שואה שמבקש לתעד את חייו. במהלכו – נפגשים איתו מתנדבים מספר פעמים בביתו ומתעדים את סיפור חייו בסיום הוא מקבל ספר ערוך אשר מוגש לו ולבני משפחתו. 

ולסיפור...

שמי משה בלך, נולדתי במה שבזמנו עדיין היה צכיה, בעיר שקראו לה גרזבצקף בשנת 1928 היו לי אבא בשם אליהו ואמא בשם ברוניה, סבתא שלי גיטל הייתה אחותו של יואל ליישל הרב הראשי של הסאטמרים ברומניה. הסבתא גיטל הייתה נכה ממלחמת העולם הראשונה, היא נהייתה נכה כתוצאה מהתנגשות רכבות. היא הייתה ברכבת עם הבן שלה מרדכי ואת הבן שלה שהוא אח של אבי מצאו בין שרידי הרכבות הוא נהיה לא נורמלי כתוצאה מהתאונה. לאבי היו אח אחד מרדכי ועוד שתי אחיות מלכה ואיתה. אני זוכר שהייתי ילד קטן ופתאום באמצע הלילה אני הפסקתי לנשום ואז אימא שלי רצה אתי לרופא היחיד בעיירה שמו היה ניימן ,אחר כך אני זוכר שבאחת מעונות הקיץ הלכתי לחדר ואחר כך נכנסתי לנהר "טיסה", שהיה קרוב לחדר וטבעתי במים, ושני בחורים שהיו במקרה במקום הוציאו אותי מתוך המים. בדרך כלל הייתי הולך חצי יום לחדר שם היה "רבה" שהיה מלמד, ובחצי יום השני הייתי בבית ספר של הצ'כים. בחדר למדנו תורה ובבית ספר למדנו בשפה הצ'כית.

אש התופת

לאחר מכן החל הגיהינום. צ'כיה התפרקה .לצ'כיה נכנסו הונגרים ,באותו זמן היינו שלושה אחים - אני, אחי אברהם ואחי יעקב. אני הייתי בסביבות גיל חמש עשרה, אברהם היה בן שלוש עשרה ויעקב היה בן שבע בערך. ההונגרים לקחו את אבא שלי למחנה עבודה ,את חלק מהיהודים שהיו בעיירה לקחו לאוקראינה ולגליציה ופולניה ,הדוד שלי - אח של אבי יחיאל נלקח גם הוא ע"י ההונגרים. היו לו שנים עשר ילדים ,לקחו אותו ילדיו לפולין. משם אף אחד לא חזר 12-עם חלק מהיהודים ועם אשתו ו מלבד אחד הבנים שלו שחזר אחרי המלחמה וסיפר שכולם מתו.

כשהייתי בערך בגיל חמש עשרה לקחו אותי ההונגרים עם כל המשפחה וכל היהודים לגטו מתיסולקו בהונגריה. כשהגענו למקום היו שם הז'נדמרים ההונגרים שהם שמרו עלינו. אני קיבלתי מהם הרבה פעמים מכות עם קתות הרובים על הגב שלי. היינו במקום בערך חודשיים. הם היו תופסים יהודים והיו תולים אותם עם הידיים מאחור על שער כמו של כדור רגל. הידיים שלהם נקרעו כתוצאה מהתליות האלה. לאחר שהיינו חודשיים בגטו הגיעו רכבות ולקחו את כל היהודים לאושוויץ.

גם אני והמשפחה שלי כולנו נלקחנו לאושוויץ. הדרך ברכבת נמשכה לאורך יומיים בלי אוכל ושתייה כשהרכבת מאוד צפופה ולא היה אוויר, כולם עשו את הצרכים ברכבת. הגענו לאושוויץ, למחנה שנקרא "צגנר לגר" מחנה צוענים. שם היה הרופא דוקטור מנגלה שסימן מי הולך ימינה ומי הולך שמאלה. לי סימן ללכת ימינה, אני, אבי ואח שלי אברהם כולנו הלכנו ימינה. אמי והסבתא והאח הקטן יעקב הלכו שמאלה ומאז לא ראיתי אותם יותר. כאשר הלכנו ימינה בחוץ נתנו לנו בגדים עם פסים ואת הנשים לקחו לעשות מספרים, לנו לגברים לא עשו מספרים. באושוויץ

הכניסו אותנו לצריף גדול שם היו שלוש קומות של קרשים אחד מעל השני ושם ישנו, לא עבדנו שם וכל היום כמעט היינו בצריף מידי פעם היו עושים ספירות וגם סלקציה והיו לוקחים מאתנו אנשים שהתברר שהיו הולכים לשריפה.

יום אחד היינו אמורים לעבור עם רכבת מאושוויץ לוורשה כדי לעבוד שם בסילוק פסולת בניינים שנוצרה לאחר המרד בגטו. אני עם אחי אברהם ואבי ועוד יהודים, העמידו אותנו בשורה בתור לרכבת, אבל את אברהם בגלל שהיה נמוך לא הכניסו לשורה כי רצו שיישאר באושוויץ. אחד היהודים שלא היתה לו משפחה והוא היה יחידי במקום, שמו היה חיים, תפס את אחי אברהם והכניס אותו בכוח לאחד השורות של האנשים שהובלו לוורשה, וחיים יצא במקומו מהשורה ונשאר באושוויץ. חיים אמר לאחי אברהם שהוא צריך להיות עם המשפחה שלו. חיים סיפר לנו אחרי מלחמה כי במעשה שעשה שזרק את אחי לשורה הציל אותו כי כל הנמוכים שנשארו באושוויץ נלקחו למשרפות.

אחי אברהם היה נמוך ואילולא חיים לא היה היום בין החיים. לאחר המלחמה חיים עלה לארץ והיה בארץ חבר של אחי אברהם, הוא נפטר לפני בערך שנתיים.

לסיכומו של דבר היינו משך כחודש באושוויץ.

מאושוויץ נסענו ברכבת לוורשה, בוורשה עבדנו בהוצאת לבנים מההריסות ,היינו שם כחצי שנה. יום אחד שהרוסים התקרבו אמרו הגרמנים שמי שיכול ללכת יילך ומי שלא יכול ייקחו אותו במכונית. לאחר מכן התברר לי שמי שחיכה נלקח לעולם הבא. הייתי אני, אחי אברהם ואבי ואנחנו החלטנו ללכת כי הקצין רמז לאחי אברהם שכדאי שנלך ולא נחכה במקום. בסופו של דבר יצאנו בערך שלושת אלפים איש ומתוכם חצי הגיעו, וחצי מהם מתו. אנחנו הלכנו לאורך הנהר ויסלה כל הדרך אסור היה לשתות, כך הלכנו מספר ימים.

באחד הימים הביאו לנו קופסא ובה בשר מלוח, אחרי שאכלנו את זה הבשר גרם לנו לצימאון אדיר ולא יכולנו לשתות ושתינו שתן אחד של השני. באחד הימים הגענו בלילה ליער עם צלחת, חפרנו באדמה כדי שאולי יצאו מים, שתינו מעט מים שיצאו מתוך האדמה ומיד לאחר מכן התחלנו לשלשל כי המים לא היו טובים. המשכנו ללכת עוד כמה ימים, הגענו לגבול גרמניה, שם ירד גשם מבול, כולנו היינו רטובים. הגרמנים הכניסו אותנו לקרונות אותם דחסו באנשים. הקרונות היו מלאים, מלבד רווח באמצע שאיפשר לשומרים הגרמנים לעבור. ברכבת הגענו לדכאו, מכל קרון יצאו רק חצי מהאנשים שהיו בקרון, הקרון היה כל כך דחוס שלא היה אפשרי לנשום. מי שיצא - יצא כמו שיכור מרוב שלא היה אוויר לנשום וכולנו היינו מסוחררים.

הגענו לדכאו היינו שם בערך חודש. חילקו אותנו לקבוצות, חלק הלכו למשרפות וחלק אחר הגיע בסופו של דבר ללנצברג בגרמניה. אני הגעתי ללנצברג ביחד עם אחי ואבי, שם עבדנו בבתי חרושת "מול והולצמן" מתחת לאדמה. היו מביאים לשם מלט וחומרי בניין ואנחנו היינו מורידים היינו כל הזמן מועברים ממחנה למחנה. הייתי במחנה ישנתי ליד הדלת, כי היו באים בבוקר להעיר עם צינור גומי אני במחנה השתדלתי לצאת מהחדר עוד לפני שהשומר הגיע כדי שלא אקבל הצינור בראש.

במחנה נתנו לנו לחם בגודל של לבנה לכל היום שהיה צריך להספיק לארבעה אנשים, כאשר חצי מהלחם היה עם עובש. בצהריים היו נותנים מרק תפוחי אדמה אבל בלי תפוחי אדמה והמרק היה עשוי רק ממים. לאחר יום אחד החלטתי לא ללכת למחנה לעבוד, כי אמרתי לעצמי שגם אם אעבוד וגם לא, אמות בסופו של דבר. אחי החליט כן לעבוד. התחבאתי היכן שהיו זורקים את המתים, שם היה מקום בו הייתה ערמה של מתים ואני התחבאתי ביניהם. ובאחד הימים
מצאתי מארק ואת זה נתתי לאחד היהודים מליטא כדי שיביא לי לחם תמורת הכסף. אך, הוא לקח את הכסף ולא הביא לי דבר.

בזמן שהייתי בין המתים אחי עבד במכבסה, הקצין הכניס אותו לעבוד שם, ואחי היה מוציא משם חתיכת לחם והיה מביא לי חתיכת לחם משלו. אני התחבאתי מספר ימים כך בערמת המתים, אך לבסוף הגרמנים תפסו אותי והכניסו אותי לבונקר כדי שאעבוד במשמרת לילה. בלילות שהייתי שם היו שני שומרים יושבים ליד הדלת, אני גם הייתי קרוב לדלת וניצלתי הזדמנות שהם היו עסוקים בשיחה, קפצתי החוצה מתוך הבונקר ונכנסתי לצריפים של האנשים שכבר חזרו ממשמרת לילה, כך שהייתי בין האנשים ולא יכלו לתפוס אותי. לאחר מכן הייתי קם מידי בוקר בשעה ארבע והייתי עומד ליד השער כדי לצאת לעבודה, חצי היו יוצאים לעבודה במשמרת בוקר והחצי השני שלא יצא מהצריף היה עובד במשמרת לילה, כאמור אני לא רציתי לעבוד במשמרת לילה כי חצי מהאנשים היו מתים במשמרת הזאת. ולכן החלטתי להצטרף למשמרת בוקר שם היה יותר קל כי היינו ביערות ושם היה אפשר לאסוף פטריות או משהו לאכול. כאשר היינו חוזרים בסיום העבודה דרך השדות, לפעמים הייתי מצליח לקטוף מהשדות מעט פול. כאשר חזרנו מהעבודה היינו מקבלים לחם לארבעה אנשים כאמור בגודל של לבנה וגם נתנו ספל של מים וקראו לזה קפה.

יום אחד הייתה שמועה במחנה כאשר היינו מסודרים בשתי שורות כי שורה אחת נשארת במחנה ושורה שנייה הולכים לאושוויץ. כך הייתה השמועה. אני הייתי קופץ כל פעם מהשורה שהלכה לאושוויץ לשורה שנשארה במחנה כך שאני נשארתי במחנה. את השורה שלקחו לאושוויץ או למקום אחר היו לוקחים ומעמידים אותם בין הגדרות ולא ראיתי אותם יותר. יום אחד אני חשבתי שאני בשורה שהולכת לאושוויץ וקפצתי משם לשורה שנשארת במחנה, אך עשיתי טעות וטעיתי בין השורות, ונכנסתי לשורה שבאמת הלכה לאושוויץ. לא יכולתי כבר להיחלץ ממנה כי השורה הוכנסה בין הגדרות.

במחנה היה לי קרוב משפחה ששמו דוד, אמרתי לו שכאשר יראה את אחי שיאמר לו שאני הולך בשורה של אושוויץ. דוד הגיע כעבור זמן קצר עם הקצין הזה שעזר לנו כל הזמן והוציא אותי מהשורה והציל אותי. אני אמרתי לקצין הזה בגרמנית שאין לי נעליים והוא הביא לי זוג נעליים, לא יודע מאיפה לקח אותם אבל כנראה היו מבית החולים של אחד המתים.

לאחר מכן העבירו אותנו שם כל היהודים נקראו "מוזלמנים", ושם היו כל החלשים שלא יכלו לעבוד. שם אף אחד לא יצא לעבודה, כי אף אחד לא היה מסוגל. הייתי עם אחי ואמרנו לקצין שיוציא אותנו משם אך הקצין אמר לנו בגרמנית שהוא לא יכול לעשות כלום לעזור לנו. מאחר ובמחנה לא היה אוכל, חיפשנו ברצפה ירק או משהו אחר לאכול. באחד הימים כשהיינו במחנה ארבע, הקצין הועבר גם הוא להיות אחראי על המחנה, ואז הקצין ראה את אחי ושאל אותו מה הוא עושה שם, ואמר לאחי שלמחרת בבוקר יחכה ליד השער. בבוקר כשאחי חיכה ליד השער, הקצין לקח אותו והכניס אותו לעבוד במטבח של האס אס. משם אחי היה מביא כל מיני קליפות של אוכל, את השקית של הקליפות בלילה אני שמתי מתחת לראש אך גם את זה הצליחו לגנוב ממני.

השומרים שהיו ליד השער ראו שאחי מביא קליפות והשומרים זרקו את אחי מהמקום. הקצין שראה שאחי מספר ימים לא הגיע, בא לחפש אותו ושאל אותו מה קרה ואחי סיפר לו שנזרק ע"י השומרים, הקצין אמר לו שוב להתייצב למחרת ליד השער, אך ראינו כבר כי השמיים שחורים והבנו שזה האמריקאים שמפציצים והבנו שהם מתקרבים ואחי כבר לא רצה ללכת ולא חיכה יותר ליד השער.משה בלך בצעירותו.

השחרור

בליל החמישי במאי 1945 לפתע באו הגרמנים הגסטאפו ופתחו את גדרות התיל וצעקו "לצאת". בחוץ חיכתה רכבת. חלק גדול מהיהודים בגלל שמדובר היה במחנה שהוא מחנה חיסול וכולם היו חולים, רובם של השוהים במחנה לא יכלו ללכת וגם אני הייתי חולה טיפוס ולא יכולתי ללכת. אח שלי משך אותי והרים אותי לקרון הרכבת. לפני שעלינו לרכבת הדוד שלי דוד נשאר במקום, ואז דוד שהיו לו מספר תפוחי אדמה נתן לנו אותם ואמר: "ילדים, אתם תעלו, תיסעו עם הרכבת, ואני אגיע ברכבת השנייה". יותר לא ראיתי את דוד. כל מי שנשאר במקום נרצח ע"י הגרמנים.

הרכבת נסעה בערך כחצי שעה ואז באו האמריקאים ועם מטוסים הפציצו את הקטר. אחי ראה שהגסטאפו קפצו מהרכבת וראה שגם חלק מהשוהים במחנה שזיהה אותם לפי פיג'מת הפסים קפצו גם הם מהרכבת שלנו ולכן גם הוא קפץ. הוא תפס אותי בסמרטוטים ומשך אותי אתו מהקרון. הסתובבנו מספר שעות ביערות, פגשנו את מי שנקראו "ההיטלר יודן" הם היו הנוער הגרמני שעשו אותם חיילים, ביקשנו מהם משהו לאכול והם שלחו אותנו לכפר ליד לנצברג. הגענו לכפר והגסטאפו תפסו אותנו שוב בכפר. הגרמנים הביאו עגלות, העמיסו על העגלות את כל מי שלא יכול היה ללכת ואת העגלות משכו אלה שיכלו ללכת. אני ישבתי על העגלה. הביאו אותנו למחנה מספר שעות, לא זוכר בדיוק כמה זמן.

בלילה הופיע מפקד המחנה מהגסטאפו וצעק לצאת (אראוס). ואז בא יהודי צרפתי ואמר לגרמני שאם כל חולי הטיפוס ייצאו הם ידביקו את הגרמנים. במחנה כנראה היה גם מחנה נשים ופתאום במקום הופיעו המון נשים. אנחנו ועוד אנשים ניצלנו את ההזדמנות שבאו הנשים והייתה המולה, ברחנו והתחבאנו בתוך בורות השירותים של המחנה. כך העברנו את היום, הגרמנים החלו לשרוף את הצריפים במחנה ולהעלות אותם באש, גם בונקרים שהיו שם הם שרפו.

לפנות ערב הגיע מפקד המחנה הגרמני ואמר ליהודי הצרפתי כי במקום יש מחסן אוכל ושיילך לשם להביא אוכל לחלק ליהודים כי אנחנו כבר לא "הפטלינג" (תת אדם) וכי אנחנו כבר יכולים להיקרא "לויטה" (אדם). הכוונה שלו הייתה שהפכנו מתת אדם לאדם. האוכל שהביא אותו יהודי צרפתי הוא סם החיים אך במקרה הזה היה סם המוות, אנשים כמוני שלא אכלו זמן רב, מרוב שאכלו לא קמו בבוקר, כולם מתו.

למזלי אני הייתי חולה טיפוס, ולכן לא אכלתי כי לא יכול הייתי לאכול. אחי לעומת זאת אכל אבל מעט. לפנות בוקר הגיע מפקד המחנה ואמר ליהודים כי הוא מוכרח לברוח, כי האמריקאים מתקרבים, אך כעבור חצי שעה לאחר שברח הובא למחנה ע"י האמריקאים שתפסו אותו. לאחר מכן הגענו למחנה הצלב האדום, הם החלו לטפל בנו. לאחר מכן לקחו אותנו לעיר לנצברג שם היה מחנה שבעבר היה שייך לגרמנים, חלק מהאנשים הועברו לבתי חולים והתחלתי להבריא מהטיפוס. באותו זמן.

אני שקלתי 35 קילו ולכן לא נלקחתי לבית החולים, אלא טיפלו בי ללא בית חולים. נתנו לנו גם בגדים. לכל היהודים היה בשיער שביל של קרחת בשביל הכינים, כי היינו מלאים בכינים, זה נקרא "לאודה שטראסה". הלכנו להסתפר אצל הצלב האדום וגם התרחצנו לאחר מספר שנים בהם לא התרחצנו. היינו שם מספר חודשים, שם הצלב האדום טיפל בנו ונתן לנו לאכול. מספר ימים לאחר השחרור אחי חזר למחנה כדי לראות מה קורה שם וראה כי כל האנשים שלא עלו לרכבת ביניהם היה דוד, נותרו במקום ירויים ומתים, וסיפר לי מה ראה.

לאחר מספר חודשים הגיעו האמריקאים עם משאיות הם אמרו לנו שמי שרוצה להגיע לארצות הברית שיישאר שם
ומי שלא רצה נלקח במשאיות. אני עם אחי עלינו במשאיות והמשאית הסיעה אותנו לצ'כיה פראג, שם הכניסו אותנו למחנה הסגר. לאחר מכן הגיע למקום הצלב האדום הצ'כי והחל לטפל בנו. הם נתנו לנו אוכל וכסף, היינו שם בהסגר בערך שבוע ואז המשכנו בנסיעה, עלינו על רכבת ונסענו לבודפשט. בבודפשט כאשר ישנו שם באחד מבתי הספר גנבו לנו את כל הרכוש שלנו, תרמילים ובגדים. היינו מספר ימים בבודפשט ונסענו עם רכבת לכוון הקרפטים. הרכבת הגיעה עד לאחד הגשרים שבעיירה קטנה "סולוסבנו" אך לא יכלה לעבור את הגשר, כי ההונגרים הפציצו את כל הגשרים. לכן ירדנו מהרכבת והלכנו ברגל "ביצקף" שם היה לנו בית בעבר שהיה ריק. אבל אנחנו גרנו אצל אחת הנשים השכנות הנוצריות, שם פגשנו את דוד של אבא שלי ששמו היה ילידיו וכל הילדים הומתו.

נשארנו בביצקף השכנה הנוצרייה רצתה לעשות אותנו נוצרים אך אנחנו לא הסכמנו. ואז קראו לכל היהודים שהיו גרים לפני המלחמה בעיר להגיע לבניין העירייה. ביחד עם דוד של אבי לא רצינו ללכת לעירייה ק"מ הליכה. הגענו לתחנת רכבת לפני הזמן וחזרנו שוב לרכבת מרחק ושם נודע לנו כי הבן של בת דודה שלנו חזר לשם, קראו לו יוסף הירש, פגשנו אותו בתחנה ואמרנו לו שיבוא אתנו כי בלאו הכי אין לו כל קרובים ועם מי להיות. הוא אמר שאין לו כסף, לנו לעומת זאת היו חבילות של כסף ואמרנו לו שיש לנו. בסוף הוא לא הסכים ואנחנו נסענו עם הרכבת לבודפשט.

לאחר מכן פגשנו בת דודה שלנו שסיפרה לנו שיוסף הירש נלקח לצבא הרוסי, הגיע פעם אחת לחופש ולאחר מכן כאילו בלעה אותו האדמה, הוא לא יצר קשר עם איש וכנראה נהרג בצבא הרוסי. היינו מספר חודשים בבודפשט ומשם ההגנה הבריחה אותנו מבודפשט חזרה לאוסטריה, שם היינו בערך חצי שנה. משם הבריחו אותנו לגרמניה בגרמניה היינו בהרבה מקומות ומשם אולי אחרי חצי שנה או שנה שהיינו שם בחווה, משם ההגנה העבירו אותנו לאיטליה דרך האלפים הלכנו ברגל בלילה, לפנות בוקר הגענו לאיטליה שם חיכו לנו משאיות והעבירו אותנו למילאנו. היינו במילאנו בעיירה בשם מגנטה בווילה מוסליני שם היינו חצי שנה, היה חורפי ומושלג.

ב1947 העבירו אותנו לבארי, אחרי חודש - משאיות העלו אותנו לאוניית מורדי הגטאות. בים תפסו אותנו האנגלים ואז העבירו אותנו לקפריסין שם אני ישבתי שנתיים במחנה.

בקפריסין הייתי שנתיים גרנו שם באוהלים, עבדתי אצל האנגלים במטבח מחוץ למחנה, לא היה לי רע שם ועבדתי שם כשנתיים, יום אחד בא אדם אחד מההגנה וביקש ממני להכניס למחנה תת מקלע "סטן", הגעתי עם התת מקלע ואחד מהאנגלים ביקש ממני להיכנס לביקורת לפני הכניסה למחנה, אך למזלי אחד האנגלים אמר לשומרים: "מה, אתם לא מכירים אותו?" ואז הכניסו אותי, החלטתי יותר לא ללכת לעבודה אצל האנגלים כי פחדתי שפעם הבאה אתפס ואז יכו אותי ומי שהוכה בעבר ע"י האנגלים יצא מהמכות כשכל גופו שבור.

בהמשך עבדתי בתוך המחנה עם עוד יהודים ואתנו היה מישהו מההגנה ויחד חפרנו תעלה מתחת לגדר במטרה לברוח. יום אחד לפני שסיימנו את התעלה, באו אלי אנשים מההגנה ואמרו שכמה ימים לאחר מכן אנחנו יוצאים. אחרי מספר ימים בלילה הגיעו החברה מההגנה ותחת עינו הפקוחה של השומר ומתחת לבודקה בו שמר, שני אנשי ההגנה הרימו את הגדר ואנחנו יצאנו החוצה. יש לציין כי גם מדובר בגדר חשמלית וגם כי הגדר הייתה מחושמלת, כך שכנראה מישהו שם קיבל שוחד, ניתק את החשמל והתעלם מכך שעברנו תחת עינו הפקוחה של השומר.

כשיצאנו היה שם פרדס, חיכו לנו מחוצה לו בערך 20 משאיות, עלינו עליהן והן העבירו אותנו לפרדס אחר, שם ישנו בבית אריזה, תושבי המקום שעבדו עם ההגנה היו מביאים לנו אוכל,  היינו בערך שבועיים בבית האריזה. לילה אחת הגיעו אנשי ההגנה ולקחו אותנו לסירות שבחוף הים, סירה אחת הפליגה והסירה השנייה בה אני הייתי התהפכה בים. היוונים הוציאו אותנו מהים והחזירו אותנו חזרה לבית האריזה. היינו בבית האריזה שבוע או שבועיים נוספים, ולאחר מכן בתאריך 1 בינואר 1949 עליתי שוב על הסירה ישר לחיפה, ואז הגענו באותו לילה לחיפה, שם נתנו לנו אנשי הצבא כוס קפה ושלחו אותנו ישר לצבא.

הגענו לצבא בבית לית, החיילים בצבא אמרו "איזה חיות הביאו לנו" כי כולנו היינו לא מגולחים וגם לא התקלחנו. שם פיזרו אותנו לגדודים, אותי שלחו לגדוד של גבעתי, היינו שם במשטרת הנגב, שרתתי שנתיים.משה בלך (שני מימין) עם חברים בצבא.

יום אחד מישהו נזכר שאני כבר הייתי אמור להיות משוחרר, אז לקחו אותי ליד בי"ח תל השומר להשתחרר. באתי לתל השומר ושם לא הסכימו לשחרר אותי, כי לא הייתה לי כתובת קבועה. אמרתי לעצמי שאין לי לאן ללכת ואני נשאר בתל השומר, שם לפחות יש לי היכן לישון ומה לאכול. כעבור שלושה ימים הגיע הקצין, אני כבר הייתי מרוגז והתפרצתי לעברו באומרי: "כלב יש לו היכן לישון, לי אין משפחה, אין לי אף אחד, איזה כתובת אתה רוצה". אז הקצין הסכים לשחרר אותי ואמר לי שבעתיד שתהיה לי כתובת שאמסור להם אותה.

אחי הגיע לפני לארץ. הוא השתחרר מקפריסין שנה לפני ועלה לארץ לקיבוץ כינרת שם עסק בהעברת בקבוקי מולוטוב מכינרת לדגניה עבור ההגנה. כאשר הגיע לכינרת הייתה הפצצה של הסורים על הקיבוץ ואז אחי הבחין כי בחור אשר ישב לידו נקטע ראשו מההפצצה. כאשר הייתה הפוגה אחי נשלח לקורס של חיל האוויר ברמת דוד, לאחר הקורס אחי לא הסכים לחזור לקיבוץ וזאת מאחר ובקיבוץ היו שולחים את ילידי המקום לחיפה, ומי שנשאר היה נשלח להילחם. היו אלה העולים החדשים בניהם אחי, לכן לא הסכים לחזור והיינו יחד, הסתובבנו ,ישנו בכל מיני מקומות כמו תחנת אגד ומקומות שונים אחרים, בכנסיות.

לאחר מכן שמענו ממישהו כי אם ניכנס להסתדרות לבית חלוצים יהיה לנו איפה לישון, הגענו לפתח תקווה לבית חלוצים. (בין העולים לארץ, היו מתנדבים והיו חלוצים, אנחנו היינו החלוצים ולא קיבלנו דבר לעומת זאת המתנדבים קיבלו מי שרצה כרטיסי טיסה למי שרוצה להיות בחו"ל ארצות הברית או כל ארץ אחרת, המסקנה היא שלפעמים לא כדאי להיות ישרים). בבית החלוצים היה לנו מקום איפה לישון. היינו עובדים מידי פעם בכל מיני עבודות מזדמנות והיינו ישנים בבית החלוצים. יום אחד, לקראת מבצע סיני הגיע לארץ בן דוד שלנו. באותה תקופה קראו לי מידי תקופה למילואים ולכן לא יכולתי לעבוד בעבודה קבועה. הבן דוד שהגיע מאמריקה שמו היה זיידה, ביקשתי שייקח אותי אתו לאמריקה, הוא אמר "בטח!" אבל בתנאי. ששמעתי שיש תנאי אז אמרתי זה לא טוב. הבן דוד היה מנטורי קרתא, מ"הסאטמרים" ואמרתי לו "ממני אתה לא תעשה נטורי קרתא".

אמרתי לו שאני יכול לספר לו סיפור על אביו, סיפרתי לו שאביו אברהם היה אתנו בזמן המלחמה במחנה בוורשה, הגרמנים באותה תקופה העבירו אותנו באגל לגרמניה כמו שסיפרתי. שם אמרו שמי שלא יכול ללכת שיישאר במקום וייקחו אותו במכוניות, אך בפועל לקחו את כל הנשארים לעולם הבא... ואביו שלא יכול היה ללכת נשאר שם ומשם לא חזר. אמרתי לזיידה: "אחרי כל מה שאני ראיתי אתה לא תוכל לעשות ממני נטורי קרתא, כי אחרי כל מה שאני ראיתי אני כבר לא מאמין בכלום". באותו רגע היה יהודי אחר בשם דוד שהיה אתנו במחנות והוא הזכיר לי באומרו: "משה, אתה זוכר שכאשר העבירו אותנו מהמחנה בוורשה לגרמניה זה היה בתאריך תשעה באב".

זהו סיפורו של ר' משה, על קצה המזלג, מתוך המיזם המבורך של 'יד שרה'. די בשורות הללו, להבין את אשר עבר הוא ועוד רבים מהניצולים, לא רק בשואה עצמו, גם לאחריה, כיצד התגוללו ממקום למקום עד שמצאו מנוח לנפשם.

יום השואה ניצול שואה סיפורי שואה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}