המעז מנצח - מה שסבתא חיה לימדה אותי

זוכרת כל יום מחדש, בזכותך, סבתא.

ילדת שואה, כך קראו לי כולם. לא רק כי התנהגתי כך, אלא פשוט חיפשתי וחפרתי בכל מה שקשור לשואה. אולי היתה זו העובדה שגדלנו בצל המושגים. דור שלישי הוא דור שואה לכל הדעות. לרבים מאיתנו הסתובבה בבית סבתא שבדקה שנסיים את המרק מהצלחת, לא הבינה איך אנחנו מסוגלים להגיד על לחם שהוא לא טעים לנו גם אם יומיים הוא על השולחן... וכולנו שמענו על הזוועות בגנן המשפחות שלנו כה קטנות. מישהו צריך להקים אותן מחדש...

בהיותי כבת 11 כבר סיימתי להבריח מהספריה המקומית בעמנואל את כל ספרי השואה שהיו במדפים מאחורי וילונות ועליהם שלט גדול למבוגרים בלבד (סליחה ממך, הספרנית, ששיקרתי וחמקתי לשם כל פעם מחדש). אולי כי בבית כמעט לא סיפרו. סבים וסבתות משני הצדדים, כמעט ולא שיתפו. הם רק רצו להמשיך הלאה. אבל הצל איים, אוהו איים.

הסבתא המרכזית בחיי, אם אמי שתחיה, היא סבתא חיה אלטע, ע"ה. האחרים כולם נפטרו כשהייתי הרבה יותר קטנה. היא היתה הדמות המשמעותית בחיי, זו שהשפיעה עלי מרחוק ומקרוב. זו שהבינה אותי בלי שאמרתי מילה. זו שידעה הכל, גם כשזה לא היה לי נוח. כבר עשר שנים בלעדיה ונראה לי שזה היה רק אתמול. לא ברור לי איך עברו כל כך הרבה שנים. הייתי אמא צעירה לשני ילדים, כשנקראתי שוב ושוב אל חדרה בבית החולים. היא רצתה להיפרד ממני, ואני שנאתי להיפרד ממנה. שנאתי וגם אהבתי - כי ידעתי שמגיע לה להתאחד סוף סוף עם בני משפחתה להם חיכתה כל חייה, מאז הפריד ביניהם הצורר הנאצי ימ"ש. אתגעגע לקול שלה? נכון, אבל קול זה במוח. אני שומעת אותו מתנגן לי בראש עד היום, בשירים מלאי דבקות בשפת האידיש. המראה שלה? חרוט בי לעד. נכון, אינה דומה מציאות לדמיון, אבל לסבתא הגיע כבר לנוח.

אני כותבת לה לפחות כמה פעמים בשנה. ביניהם ביום הזיכרון שלה, היאהרצייט, וביום השואה. אני כותבת לה ביום השואה כי היא זו שלימדה אותי לכבד את זכר הנספים, גם ביום ש'הם' החליטו שהוא יום הזיכרון, ויהי מה.

סבתא, שהאידיש הפולנית התגלגלה על פיה, והעברית היתה רק שפה שניה עבורה, חיה את המדינה שהעניקה לה מזור לנפש הדוויה, וסירבה להיות כפוית טובה.

וביום השואה הזה, במקום לכתוב לה שוב, החלטתי לכתוב עליה – כי היא גאוותי, והיא האישה הנדירה בחיי שהעניקה לי את הדברים הטובים שיש בי. סבתא חיה אלטע אבזץ לבית בורנשטיין.

את המעט עליה אני יודעת מסיפורים מועטים שהסכימה לשתף, וגם מכמה כאלו שאגדו בספר מטעם יד ושם.

היא גדלה בעיירה יבוז'נו, בפולין, והיתה ילדה למופת. היא עזרה בבית, למדה בבית הספר הגויי ואחה"צ בבית יעקב, למדה לתפור ואף סייעה להוריה בכולת המשפחתית. כל דבר שהיו צריכים לעשות - נפל איכשהו עליה. תמיד עשתה למען כולם כאילו היא אינה קיימת.

בשנת 1939 כשפרצה המלחמה, החליטו אחותה הבכורה מינדל, ובעלה יוסף קורנהאוזר, לנסוע מיבוז'נו עם ארבעת ילדיהם, לבוכניה. שם, קיוו, לא תתפוס אותם הרעה. חיהלה בת ה- 17 נבחרה על ידי הוריה ללוות אותם בדרכם הארוכה, לנסות להציל כמה שיותר ילדים מהמשפחה. בדרכם עצרו בקרקוב, שם לא נמצא עבורה מקום על הרכבת, אלא שגם אל יבוז'נו, אל בית הוריה, לא יכולה היתה לחזור. המלחמה התעצמה ברגע והדרכים נסגרו, וכך מצאה את עצמה בבית אחיה, חיים בורנשטיין, כשהיא מסייעת לו ולאשתו צילה, לנהל את הקונדיטוריה שברשותם. במקביל גילתה תושייה, יצרה קשר עם מבריחים מקצועיים, ושנה לאחר שעזבה, הצליחה לחזור אל הוריה הנרגשים.

בפברואר 1942 נדרשה כל משפחה לשלוח נציג למחנה עבודה. גם הפעם, חיהלה היא זו שנבחרה. הוריה קיוו שקומתה הקטנה במיוחד, תגרום לגרמנים להחזיר אותה הביתה, אלא שהיא נמצאה כשירה לעבודה. בספרה, 'המעז מנצח', מתארת סבתא את הפרידה מאביה.

"אבי הטוב עמד בפתח הבית. לידו עברו כל הקבוצות שנשלחו למחנה. אבי רצה להיפרד מעל פניי בטרם אשלח למחנה שנברג ומי יודע מתי יזכה לראותני פעם נוספת. בשל עוורונו לא הבחין אבי במדרגה. הוא מעד ולרוע מזלו ספג מהלומות מידי השומר הגרמני שלא חמל על אבי חס האונים. זו היתה פרידתי האחרונה מאבי האהוב. אסור היה לי להפנות את ראשי לעברו, בוודאי שנאסר עלי לגשת לעזור לו. תמונת אבי בעליבותו ובהשפלתו, שוכב על הרצפה פצוע, אינה משה מזיכרוני עד עצם היום הזה".

העוצמה של סבתא – החוזק שלנו כיום

אם יש משהו שנטעה בעצמותיי סבתא, זו העוצמה שלה ועל כך אודה לה כל חיי. חלקים מחייה בתקופת השואה מוכיחים עד כמה אמיצה ועוצמתית היתה. כך למשל היא מתארת את המעבר ממחנה שנברג, הממונה עליה אמרה לה "אבידרזיין" – להתראות. וסבתא בעוז רוח, תוך סיכון חייה וללא מחשבה מה יעלה בגורלה ענתה לה: "איני רוצה לראותך עוד פעם, ותהיי הראשונה אליה אשלח מכתב שחור שידעו מי את".

היא כמובן היתה מאלו שהבריחו אוכל לנשים חולות, סבון, אפתה מצות לפסח.

אחד מסיפורי היום יום שלה במחנה גרייבן, העיד עליה המון. היא עבדה עם מכונות ליצירת פשתן. הן היו מאוד רגישות ובעייתיות. יום אחד גילתה בעיה באחת המכונות והזהירה את המנהל שחייבים לעצור אותן, אך הוא התעלם ממנה. כשגילו את הבעיה הגדולה, היה מאוחר מדי. סבתא שידעה מי אשם, המשיכה לעבוד בשקט. בסוף המשמרת קרא לה המנהל לעלות איתו לחדר שקוף ממנו השקיפו על העובדים. "לבי פעם בטירוף כמו חיה במלכוד. כולן מביטות בי ודמעות קולחות מעיניהן. כולן חוששות לגרוע מכל. עליתי בטבעיות כשאינני חושפת את חששותיי. במטרה להשפיל אותי, דרש המנהל שאביא לו מים לרחצה. בחוצפה ובעוז שעוד נותרי בי שאלתי אותו באלו מים הוא מעוניין, חמים או קרים, והוא שהיה המום מההעזה, השיב שהוא רוצה מים חמים. בעוקצנות וללא חשש השבתי לו: 'חשבתי שמים קרים יקררו לך את העצבים'. ובטרם הספיק להנחית עלי את מגלבו, יצאתי בזריזות להביא לו מים", וגם הפעם ניצלה סבתא מסיפור המכונות, ולא קיבלה עונש כלל.

לזכרך, סבתא יקרה

סבתא שלי שקלה 23 ק"ג ביום השחרור. היא שהתה במחנה ברגן בלזן. זה היה 15 באפריל 1945. היא היתה חולה מאוד משום שעברה ייסורים מזעזעים בידי הנאצים. אך את רוחה הם לא שברו מעולם. בדרך על גג רכבת, ממש כמו בסיפורים, הכירה את סבא, שמחה בונים אבזץ ז"ל. סבא נולד לאפרים פישל והנה שפרה בעיר לודז' בפולין.

סבא וסבתא התגוררו עוד מספר שנים על אדמת גרמניה הנאצית, חבורת נערים ונערות שאיבדו את בני משפחתם. עברו דרך ויימאר ואירפורט.

בסוף 1948 הם הגיעו לישראל, למושבה מגדיאל. שם התגוררה סבתא עד סוף ימיה, שם היא וסבא קבורים.

ואני, אני מתגעגעת אליה כל השנה. היא היתה דמות מאוד מעצבת בחיי. סמל להמשכיות, לגבורה. וביום השואה היתה יושבת מול מכשיר טלוויזיה קטן בביתה וצופה בסרטים שחור לבן, ועיניה דומעות. היא מעולם לא בכתה. רק ביום השואה עיניה היו לחות. וכשאי מי העז להתלונן שהוא לא מצליח לראות סרטי שואה, היתה מסננת לעברו: "אני עברתי את זה – אתה לא מסוגל לראות את זה"?

אישה קטנה, נמוכת קומה, מידה 33 בנעליים, שעלתה על סולמות עד גיל 85 כי אין כזה דבר לא להגיע... הלכה לישון בשלוש לפנות בוקר "כי היא צריכה להספיק", והיא זו שלימדה אותי שהחיים יותר חזקים מהכל, וגם אם איבדת הכל – כל עוד הרוח שלך שייכת לך, את תנצחי. והמעז מנצח".

תודה סבתא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!