האם אנחנו כחרדים, באמת עושים די כדי לשמר את זיכרון השואה

בישראל יציינו החל מהערב ועד הערב שלמחרת את 'יום השואה'. נכון בעיניים חרדיות איננו מייחדים ימים לזיכרון, בטח לא בטקסים מעין אלו שעורכים ביום הזה.

אם נשאל חרדי ממוצע ברחוב, מדוע הינך לא מכיר ב'יום השואה', הוא ישיב "אנחנו זוכרים את השואה בכל יום ויום ואיננו זקוקים לתזכורת", אחר ישיב, "עמידת הדום למשך דקה לשמע הצפירה לא מיטיבה עם הנעקדים והיא בכלל מנהג של גויים".

זהו הרי המאורע הקשה ביותר שחווה עם ישראל מעודו ועדיין אין לו יום זיכרון מיוחד ורציני כראוי לו.

אבל בואו נעשה רגע חשבון נפש בינינו לבין עצמנו, גם אם לרבים מאיתנו - צאצאים ליוצאי מדינות אירופה, היו סבים וסבתות, דודים ודודות אשר הערו נפשם למות על קידוש השם ונשמתם עלתה השמימה באותן מיתות משונות הידועות, האם אנחנו אכן זוכרים אותם בכל יום או בכלל מייחדים להם יום אחד בשנה לזכור את מותם האכזרי עם שאר המיליונים? לגבי רוב רובם של הנעקדים איננו יודעים כלל את יום עקידתם, לרוב מי ששרד והיכירם, זוכר את היום האחרון בו ראה אותם בחיים ותו לא.

על כן, מה אכפת לנו להצטרף ליום שנקבע על ידי מי שנקבע ולייחד להם זיכרון רוחני שבאמת ייטיב עמם וייסב להן נחת רוח, להקדיש פרקי תהילים, לימוד משניות לזכרם של ששת המיליונים, בהם רבים שלא זכו להשאיר אחריהם דור המשך, אלפי רבבות מהם, תינוקות וילדים שלא טעמו טעם חטא. כמה נחת רוח יהא להם מכך שנקדיש עבורם לפחות יום אחד בשנה, לא בצפירת זיכרון ולא בהנחת זרים. אלו הם מנהגי גויים, אלא ברוחניות שתהא לעילוי נשמתם הזכה והטהורה.

בכך גם לא נשכח את אותו חורבן, את אותה שממה שנותרה על חורבות אושוויץ ובירקנאו.

נקודה נוספת שכדאי להמליץ, איזרו אומץ והמריאו לפולין, צפו במחנות, געו בבקתות, בביתנים, בגדרות התיל ובמפקדות התצפית, בחבל התלייה ובקיר המוות, בתאי הגזים ובמשרפות.

אינו דומה שמיעה לראייה, בכדי להבין באמת, מה חוו אבותינו, חובה להגיע אל מה שנותר מאותו שטח ענקי, לצפות, להצטמרר וגם לדמוע. לומר קדיש, לשיר 'אני מאמין'.

כל מי שאי פעם ביקר במקומות הללו, קיבל משמעות אחרת על המילה "שואה", עד כמה שניתן מהממצאים שנותרו למען ידעו הדורות הבאים.

באחת הפעמים בהן ביקרתי בפולין, היה זה תחת שלג כבד וישר התיאורים החלו לנקר, הכיצד שרדו אותם יהודים אומללים, לא די שהיו רעבים ללחם וצמאים למים, כיצד סבלו בקור המקפיא הזה, ללא ביגוד חם, תנורים ופוך, כמה רבבות מהם פשוט קפאו עד מוות.

***

בשבוע שבו נפרדנו משריד השואה המוכר והידוע ביותר - הרבי הקדוש מקאליב זכותו תגן בעדנו, אי אפשר שלא להזכיר את האדם הגדול בענקים הזה, שב-96 שנות חייו הפיץ את סיפור חייו המצמרר, כיצד ניצל מציפורני הרשעים, קיים את הבטחתו לבורא ולכל מאורע אליו הגיע והיו בו יהודים, הוא קרא עמם את 'שמע ישראל' אותו פסוק שקראו מיליוני היהודים ברגעיהם האחרונים.

מי ייתן ויהיו אותם מיליוני הנעקדים למליצי יושר עלינו ועל כל ישראל ושנזכה בקרוב להתאחד עמם בתחיית המתים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!