הבקשה של המתנדב: סעו בשבת, אבל לאט

ליל שביעי של פסח, רחוב רבי עקיבא בבני ברק. 

הרחוב מלא במאות אנשים, ילדים ותינוקות בלבוש חג ממיטב החנויות, תמו תלאות פקקי החג והביקורים אצל ההורים, וכעת צועדת כל משפחה בדרך לחגוג ולשמוח ביום האחרון של חג הפסח.

איציק הקטן רץ קדימה, ושירה בת החמש מתקדמת לבדה, מהר יותר ממשפחתה. ההורים עוקבים אחריהם במבטיהם, צריך לתת לילדים קצת להשתחרר, תיכף מסתיים החג, אבל כעת כל הרחוב רגוע ומחייך.

שלוות החג מופרת בפתאומיות, יללות סירנה מוכרת נשמעות מרחוק, כל הורה מבצע 'ספירה' מהירה של כל הילדים, וצועק הוראות היסטריות לכל עבר: "שלומי! הישאר על המדרכה בצד השני!, נעמי, עלי למדרכה! זאביק, תעמוד פשוט איפה שאתה!".

רגעעעע איציק הקטן, רק בן שלוש וחצי, אבל מאוד אוהב לראות את האמבולנס המהבהב. האורות המנצנצים מלהיבים אותו, והוא נעמד על אי התנועה, מאחורי ערוגת פרחים גבוהה, ואינו נראה לעין. אביו זועק ורץ לכיוונו, ונהמת מנוע האמבולנס נשמעת כבר חזק יותר מהסירנה. האב אץ רץ, וברגע האחרון נופל מלוא קומתו, עם לבוש הפראק, ומחפה על איציק בגופו, שלא יירד לכביש.כותב השורות, משה אדלר

האמבולנס חולף לצידו ועובר במהירות רבה, לפחות 90 קמ"ש. הנהג המסור כלל לא הבחין במתרחש, והוא מרוכז במשימה שלפניו, עסוק ומחשב במוחו את הדרך המהירה ביותר אל מקום האירוע, ומארגן בראשו את רשימת הציוד הדרוש.

מה שבטוח, מאות אנשים עכשיו נושמים לרווחה. הסכנה חלפה. רק לעת עתה.

לא חולפות 4 דקות, והנה סירנה נוספת, הפעם אמבולנס של ארגון אחר. שרשרת האירועים חוזרת על עצמה בדיוק מבהיל. משפחה חסידית ליד פינת רחוב הרב קוטלר זועקת בחוסר אונים לכל בני המשפחה, וזו לא גוזמה. משפחות שלמות נכנסות ללחץ היסטרי לשמור על הילדים. באמבולנס השלישי, כבר מתפתח דיון רחב בין מספר משפחות, אשר בעקבותיו נכתב טור זה.

***

ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד. למה? מכיוון שגילאים אלו מאופיינים במגבלות פיזיות וקוגניטיביות, המקשות על אבחנה פשוטה בין ימין לשמאל. בנוסף, יכולת הערכת מרחקים ומהירויות אינה מפותחת דיה, ועל כן הילדים נוטים לטעות בחישוב מיקומו, זמן הגעתו, וטווח הבלימה של הרכב.

תוסיפו לאתגרים אלו את העובדה שרכב האמבולנס נוצץ ומאיר בכביש החשוך, וכי לא בכל יום יש לילד את ההזדמנות לצפות בו מקרוב, וקבלו שילוב קטלני רח"ל.

חוקי הפיזיקה הברורים לא מאפשרים לנהג, מנוסה ככל שיהיה, להגיע ממהירות של 80 קמ"ש אל עצירה מוחלטת בטווח קצר, אל מול הילד שלא הספיק לברוח מהכביש.
אמר מי שאמר, כי אם יש למישהו צורך רפואי דחוף - עדיף שיהיה זה בעיר בני ברק... 90 שניות זה כבר זמן הגעה מאוחר... בפרק זמן זה סביר להניח שיגיעו 2 כוננים רגליים, אופנועים, בימבות, אופניים, ושיירת אמבולנסים מכל הצבעים - זה מבורך! תצאו לערים אחרות שהמענה מאוחר ותברכו על מה שיש בבני ברק.

ברור גם עוד, כי כונני שבת והחג מהארגונים השונים, עושים בשביל כולנו את העבודה הלא נעימה. לצאת לאירוע חירום מיד אחרי שהמרק ירד מהפלטה, ולחזור כאשר חצי מבני המשפחה כבר רדומים, במיוחד לאב ששבת זה הזמן כמעט יחיד שרואה את ילדיו, זוהי מסירות שלא כל אחד מסוגל להעניק, ועלינו להעריך אותם על כך.

יחד עם זאת על כולם לעצור ולחשוב:

האם כל הדרכים נכונות? האם כל מקרה רפואי מצדיק נסיעה במהירות מופרזת ברחובות העיר? האם אין כוננים שכבר נוכחים במקום? מעטים האירועים שממש כל שנייה קובעת. הרי קטן שנבעת גם עליו מותר לחלל את השבת. האם אנחנו סומכים על הנס?

כבר אירועו מספר מקרים, של פגיעה בהולכי רגל בשבתות, ובאופן אבסורדי - ע"י רכבי חירום והצלה. בתפילה ובזעקה שלא יהיה אסון בקרבנו, חשוב לזכור כי אין מקרה שמצדיק פגיעה חלילה בזאטוט הצועד על הכביש. חובתו של כל כונן היא לשקול, רגע לפני הנחת הרגל על הדוושה, האם יש הצדקה לנסיעה במהירות גבוהה ברחובות הומי אדם.

שנסע ונחזור בשלום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!