הרב, ראש הישיבה, הפוסק, הדיין והמקובל נפגשו

שעות מרוממות נרשמו הלילה (ראשון) בחדר צדדי בבניין בית הכנסת הגדול בטבריה. אט-אט התקבצו מקורבים וסקרנים לחזות בפלא הגדול.

מקצוות הארץ התקבצו ובאו רבני שושלת הכהונה לבית קוק למפגש נדיר: 'הרב' – הגאון רבי שמחה הכהן קוק – רב העיר רחובות, 'ראש הישיבה' – הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק – ראש ישיבת מאור התלמוד, 'הפוסק' – הגאון רבי בן ציון הכהן קוק – ראש בית הוראה הכללי ירושלים. ישב שם גם 'הדיין'  - הגאון רבי אברהם שרמן, חתן בבית משפחת קוק. המארח היה 'המקובל' – הגאון הצדיק רבי דב הכהן קוק.

הכל עזבו את עיסוקם ועלו לטבריה במלאות חצי יובל להסתלקות אמה של מלכות, הרבנית בילא רחל קוק ע"ה, רעיית המרא דאתרא, רב ואב"ד טבריה, הגאון רבי רפאל הכהן קוק זצ"ל. הם נפגשו לתפילה משותפת בבית העלמין הישן ומשם המשיכו לסעודת הילולא בה העלו בצוותא משך שעות ארוכות דברי תורה ושירה לזכר אמה של מלכות.

אכן, זה למעלה ממאה שנים מאירים ובוהקים בשמי היהדות אורותיה של משפחה מיוחדת במינה, ממשפחות האצולה והכהונה, אשר משפיעה על העם היהודי באופן רבגוני בכל תחום ובכל דרך אפשרית. ביניהם מנהיגים רבי השפעה, רבנים רשמיים בערי הארץ, ראשי ישיבות נודעים, תלמידי חכמים ועמלי תורה, מקובלים, פוסקי הלכה ועובדי ה', לוחמים פעילים ואנשי מעש מסורים לענייני הכלל, ולצידם נשות מופת צדקניות, אשר משלימות את הפסיפס המשפחתי המרהיב בנופך משלהן, בחכמתן, בתעצומות נפשן, ובמסירותן העילאית. הצד השווה שבכולם, הוא האהבה הטבעית והשופעת לכל יהודי וטובת העין הייחודית שניחנו בה, אשר כובשת בקסמה ושוברת בעוצמתה כל חומה ומחסום.

בסיפור קורות ימיה המפוארים של משפחת רבה של טבריה, שזכה להמשיך את שושלת הקודש של משפחת קוק באמצעות בניו, חתניו ונכדיו, שזורים בעדינות, בצניעות ובחן, קורותיה של הרבנית אשת החיל מרת רחל ע"ה,  אשר בחכמת נשים בנתה ביתה, ברוב פקחות ותושיה ניווטה את ספינת משפחתה בכל גלי החיים, אשר לעיתים היו נראים קשים מנשוא ובלתי אפשריים.

הרבנית רחל ע"ה היתה בת למשפחת מנדלבאום המפורסמת, אשר ביתם 'בית מנדלבאום' רחב המידות, בסוף רחוב מאה שערים, היה במשך שנים רבות קו הגבול עם הירדנים. בית מידות זה, נבנה בכוונה תחילה מתוך רצון להקדיש את קומתו הראשונה רחבת הידיים לצדקה ומעשים טובים.

היחוס והמנהגים החסידיים של משפחת קוק מקורו במשפחת מנדלבאום. הרבנית בילא רחל נמנית על הדור השמיני למייסד החסידות הבעל שם טוב הקדוש, דור שישי לרבי נחמן מברסלב.הרבנית הקדישה את חייה ואת כל כוחותיה, להצלחת בעלה בתורה, ולגידול הילדים בחינוך מופתי, אשר נוצר מעצם דמותה והנהגתה היומיומית, בהיותה עמוד החמלה והחסד, אשר ביתה פתוח לכל דכפין, ואוזנה כרויה לשמע מצוקות שוועת עניים, וזעקת דלים, לעמוד לימינם בכל יכולתה.

הנשיאה בעול עם כלל ישראל התבטאה בהרגשותיה כמו במעשיה. כאשר היתה אומרת בימי שני וחמישי את תפילת "והוא רחום" היתה בוכה בדמעות שליש בקטעים המבקשים על צרות ישראל. וכאשר פעם שרו בסעודה שלישית את השיר "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאת לטבח יובל", התחילה לבכות עד שהיה צורך להפסיק לשיר.

בכל זמן ומקום שהיתה מתפללת היתה מרבה להזיל דמעות על צרות הכלל ועל גאולת ישראל. וכמו ביחס לכלל כך ביחס לכל יחיד ויחיד, הרגישה בצער הזולת כאילו היה זה צערה שלה והתפללה בדמעות על חולים וחשוכי בנים, וכאשר שמעה על אברך יקר הי"ד שנהרג ע"י מחבל ערבי בכתה ללא הפוגות. כאשר שמעה שנחטף חייל, ישבה בכתה והתפללה  להצלתו. לא פעם שהיה צורך להסתיר מפניה את העיתון כדי לשמור על בריאותה.

בהיותה בטבריה והימים ימי הרישום לבתי הספר בהם היתה מכתתת רגליה באהליהם של העולים החדשים אשר הגיעו לא מכבר ארצה כדי לטפל ברישומים לבתי הספר הדתיים. אולם כאשר מצב רגליה מנע ממנה ללכת ופי דעת הרופא היה עליה לנוח ולא להוריד את הרגל ארצה, נשאה הסבתא ע"ה השלום תפילה להשי"ת שלא תושבת המלאכה ולמחרת הגיעה במונית אל מרכז מגורי העולים, כשאיתה כסא שרפרף ושמיכה שהניחתם תחת אחר העצים, ומשם ניהלה את מלחמת הקודש על נפשות העולים היראים והתמימים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!