גם בפסח שמים לב לילדים שאינם יכולים לשאול

כל כך קל להתלונן, להתבכיין, לשאול מה עושים היום ואיך מעבירים את היום עם הילדים. השנה, עם מזג אוויר כה בלתי צפוי, אנחנו מתלוננים בכפולות.
מצד אחד אין להיכן לצאת, מצד שני מה עושים בבית? וברוך ה' בסופו של דבר המקומות כולם מלאים עד אפס מקום, ואני שואלת, אם כל מקום מפוצץ עד אפס מקום, היכן עוד נותרו אנשים בעולם?
ואז אני נתקלת בפוסט המטלטל של מושקי לנדאו, אמא לילד מיוחד. ילד עם אוטיזם, שאינו יודע לשאול ואינו יכול להבין מהי שבירת השגרה הפתאומית הזאת. 
ובעוד החופש שלי מסתכם בשאלות איך מעסיקים את הילדים, החופש של מושקי הרבה יותר דרמטי. היא צריכה להתמודד עם העובדה שלבן המתוק שלה אין מושג מדוע יש עכשיו חופש.

וכך היא כותבת:

כבר ארבעים דקות שהוא יושב כאן צמוד לרכב,
בוכה בלי הפסקה, צורח.
ולא מפסיק להגיד ״צי״ ו״עלי״ (חצאי שמות של הגננות שלו).
הוא מסמן לנו בידיים שנכניס אותו כבר לרכב.
מרגע לרגע הבכי מתגבר
והוא דופק את הרגליים חזק במדרכה.
כן, זה הפסח שלנו ושל עוד אלפי משפחות לילדים מיוחדים,
מחכה לנו אתגר מתמשך של שבוע שלם,
של ילדים שזקוקים למילה אחת וקריטית: שגרה.
אני מסתכלת עליו חסרת אונים 
וחושבת לעצמי שזה בדיוק הבן החמישי,
שהוא גם חכם, גם תם וגם אינו יודע לשאול.
זה הבן שלא באמת מסוגל לשבת בשולחן הסדר,
ולא מבין למה צריך את זה בכלל.
אז אם יש בסביבה שלכם את הבן החמישי,
חבקו אותו ואת המשפחה שלו
באהבה ובהכלה,
כי בשבילם ״לצאת מהשגרה״ 
זאת משמעות אחרת לגמרי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!