המלאך שמציל את הנוער מרדת שחת: "אל תשפטו – רק תאהבו"

ליל הסדר חלף. שוב פגשנו בהגדה את ארבעת הבנים, שוב הגינו את ה'אַתְּ פְּתַח לוֹ', והאמת שחייבת להיאמר היא, כי גם הורים הינם בגדר הבן 'שאינו יודע לשאול'. עם הגידול הטבעי הדמוגרפי של החברה החרדית, עלו אוטומטית גם אחוזי הנשירה. מי עשה או עושה איתם ומה? 'בחדרי חרדים' בפרויקט מיוחד אחר הבן החמישי שכל כולו מילה טובה, חום ואהבה. את הפרויקט ליווה במסירות, האיש והאגדה, יחיקם גמליאל, מנהל מחלקת נוער צעירים וקהילה באלעד, פגשנו גם את איציק בן יחיאל, מנכ"ל 'בנערינו', ומי שנתנו גב וגיבוי מלא הם ח"כ יעקב אשר (יהדות התורה) וראש עיריית אלעד, ישראל פרוש. עם כל התותחים הכבדים ירדנו אל העיר הגדולה. לקחנו את בני ברק כמשל והעלינו את העיר אלעד כדוגמה חיה. שתי ערים גדולות ומשמעותיות ללא ספק, בחיי החברה החרדית.  

נושרים או מתמודדים? או בכלל מיקום בשוליים שאפשר להעביר למרכז

קוראים להם נושרים, שוליים, מתמודדים. ובסופו של דבר ההגדרה פחות משנה, אלא הלב והנפש שנמצאים מאחורי כל חולצה או שאריות חולצה. רובם בסופו של דבר מגיעים למקום אחד: אל החדר של יחיקם. ואם הוא לא בחדר, הוא בפינת חי ואם לא שם אז באולם הספורט, ואם לא שם אז בחוות הסוסים ובאינספור מקומות. בסיור קצר בעיר אנחנו עוצרים כמה פעמים כי הוא צריך לעצור לתת חיבוק, טפיחה על הכתף, ואין נער או נערה שרואים אותו ועיניהם אינן מוארות. "אני פשוט אוהב אותם ואומר להם את זה", הוא מסביר.

גמליאל, בן 40, אב לתשעה. נשוי. בוגר ישיבות קדושות, נמשך מאז ומעולם אל תחום הנפש והנוער. אחרי כולל רבנות הוא החל לעבוד עם נוער בסיכון ביחידה לקידום נוער, היה מדריך בקייטנות, הדריך מטעם יד אליעזר. "הרגשתי שזה נותן לי מעבר לשגרה", הוא אומר ל'בחדרי חרדים'. "לא אשכח את אותו מקרה כשהייתי בן 14. גרנו בהר נוף, ובלובי אחד הבניינים נערך קידוש לנער בר מצווה שהוריו גרושים. שניהם אמידים מאוד, נישאו פעם שניה והגיעו במטרה להוכיח, כל אחד, כמה הוא יותר טוב מהשני. עמדתי שם וראיתי איך הילד קרוע. הוא לא ידע לאיזה צד ללכת ועם מי לדבר. הוא היה מסכן. אז ניגשתי אליו והתחלתי להסיח את דעתו. קראתי לו להסתובב איתי ולהסתכל על כל מני דברים, עד שראיתי שהוא ככה נרגע".

"לאחר סעודת השבת", מספר גמליאל "נשמעו דפיקות על הדלת. האמא עמדה עם מגש עוגות ואמרה: 'זה לכבוד יחיקם. ראיתי מה הוא עשה למטה עם הבן שלי. הילד לא ידע איך להתמודד עם המריבה שלי עם הגרוש, ויחיקם פשוט הסיח את דעתו. אני רוצה להגיד תודה'". אחרי 7 שנים כאברך בכולל, הרגיש גמליאל שהוא רוצה יותר. "ידעתי שאני יכול לתת", הוא מסביר. את הברכה קיבל מפי מורו ורבו ויצא לדרך חדשה, ביחידה לקידום נוער באלעד.

חוות הסוסים באלעד

התשובה לכל השאלות: אהבה!

 "התחלתי לפגוש נערים, ותמיד חייכתי אליהם", הוא מספר. "מה שאנשים צריכים להבין זה באמת את הנקודה שצריכים לתת פה חום ואהבה, כי זו הדרך היחידה. באחד הסיורים שלי פגשתי בחור מישיבה קטנה, יושב בכניסה לעיר עם פרצוף תשעה באב. שאלתי אותו מה הסיפור, והוא פתח בפני את צערו. אביו ואמו נישאו כל אחד מהם בנישואים שניים, והוא מרגיש שאין לו מקום בעולם. הוא לא ראה טעם לחיות. שאלתי אותו במה הוא טוב, מה הוא אוהב לעשות. הבחור ענה שהוא אוהב לשיר. מצאתי את עצמי ברחובה של עיר שר עם הנער, והתחלתי לדבר אל לבו. הסברתי לו שהוא יכול למצוא את הדבר שהוא טוב בו בחיים ולעשות מה שיהיה לו כיף".

היחידה הראשונה הורכבה מחמשה עשר בני נוער שגמליאל אסף מהרחובות. "הם ידעו שהם חייבים מסגרת. לא מעט פעמים שמעתי שהם התאפקו מלהסתבך, כי לא רצו להפסיד את המסגרת שהענקנו להם", אומר גמליאל ומבקש להעביר מסר לכולם: "אף פעם אל תשפטו. אין לכם מושג מה סיפור החיים של כל נער או נערה שנמצאים ברחוב. אין לכם מושג מה הם חוו, מה הם ראו, עם מה הם מתמודדים, האם יש להם מיטה חמה לישון בה ואוכל להשביע את נפשם וגופם. פשוט אל תשפטו – רק תאהבו".

בהמשך הקים גמליאל את מדרשיית 'אורי וישעי'. בסיור בפינת החי באלעד אנחנו פוגשים איש צוות שמספר שלולא המדרשייה, "היינו מגיעים לאבדון", כך במילים האלו. "בלילות שבת הבחורים מגיעים לעונג שבת במקום ללכת לרחוב, ביום יום הם לומדים – תענוג אמיתי".

"לא רק חוזרים בתשובה" - ראש העיר שהציב סטנדרט גבוה לטיפול בנוער מתמודד

האדם הראשון שהרים את הכפפה בכל הכוח ולא ויתר, הוא ח"כ יעקב אשר (יהדות התורה), אז, ראש עיריית בני ברק. אל תפקידו כראש עיר הגיע לאחר קרוב לשלושה עשורים בתפקידים שונים בעירייה, הכיר את העשייה על בוריה וכן את החיים בעיר, שהפכו לדעת כולם, לבלתי נסבלים. אחד הפרויקטים שלקח על עצמו, מלבד העצמת הכלכלה בעיר, הוא הטיפול בחינוך מיוחד ובנוער מתמודד. "יש חלק גדול מאוד של ילדים, שכל הסיבה שהפכו להיות מה שנקרא נוער מתמודד, זה בגלל שלא קיבלו עזרה כשהיו קטנים", אומר בשיחה עם 'בחדרי', ח"כ יעקב אשר. "בין אם זה לקויות למידה שונות, מצבים רגישים בבית. בסופו של דבר ילד הוא מלא מרץ ורוח נעורים, וכשלא מוצא עצמו בלימודים, הוא מרגיש חלש ודחוי בחברה, מחפש תשומת לב בדרך אחרת, ומכאן להגיע לברזלים זה קל. לא ראינו ילד בגן חובה על הברזלים... אבל ילד שלא טופל קוגנטיבית, פדגוגית, נפשית, עלול להגיע בסוף לברזלים, וזה יכול להיות הילד הכי נורמטיבי ממשפחה נורמטיבית", מצהיר אשר בטון בלתי מתפשר.

"אם תיקחו ילד שהוא גם עם קשיים וגם מגיע ממשפחה פחות נורמטיבית, התהליך מאיץ עצמו אלפי מונים כי אין תמיכה, זה נכון. אבל התופעה יכולה לדפוק בכל דלת של כל בית". בתקופתו של אשר הוקמה מחלקה שהפכה לאגף שלם לקידום וטיפול בנוער, שהתמקד בשני כיוונים: טיפול באלו שכבר הוגדרו מתמודדים, וכמובן בדרכי מניעה.

ציור שאייר אחד הילדים, תלוי במרכז הנוער באלעד

בחנוני נא בזאת: אחרי 3 שנים הגיע טלפון מבית הגראי"ל: "פורים שקט – תודה רבה"

בתחילת דרכו כראש עיר, הנהיג אשר יד קשה בכל הנוגע לימי הפורים ולהתפרעויות הקשות שהיו ברחובות המרכזיים של בני ברק. "מי לא זוכר את הימים שאברכים הותקפו ברחוב השומר, ושבחורות לא העזו לעבור ברחובות"? מזכיר אשר ומסביר: "אמרתי לעצמי שאני לא יכול לנהוג רק ביד תקיפה אלא צריך לתת גם פתרונות". כאן אכן נכנס יחיקם גמליאל אל התמונה והוא זומן לשיחה בהולה בלשכת ראש העיר. המבחן, כך סוכם, יהיה ליל פורים. אחרי עבודה קשה ומאומצת, התוצאות דיברו בעד עצמן. "ניגשתי אל הנוער ואמרתי להם שיש שתי אופציות: או שכל תקציב הענק ילך לטיפול בנזקים שהם עושים ולעבודה מול המשטרה, או שהוא ילך לטיולים, חוגים, לימודים עבורם. וזה עבד". העירייה העמידה מסגרות, שיתופי פעולה, מדריכים, ובני הנוער בעיר החלו ללמוד ולעבוד. הם קיבלו גם מסיבות, מחוץ לעיר, מה שהם רוצים – בצורה האפשרית.

"כשמדריכים חזרו לפנות בוקר אחרי פיזור, הם מצאו בפתח הדלת משלוחי מנות מהשכנים שמודים להם על השקט שנהיה בשכונה", משחזר גמליאל. "וגולת הכותרת היתה שהגיע טלפון ללשכת ראש העיר עם תודה בשם בית הגראי"ל זצוק"ל שהצליח לראשונה ללמוד בפורים מבלי שיהיה רעש חריג ברקע". בתקופה זו העמיד אשר תקציבים גדולים לטיולים, הצגות, וכל דבר שיכול היה לאפשר תעסוקה וקידום לבני הנוער. מי שבלט בנוף העשייה הוא איציק בן יחיאל, כיום מנכ"ל עמותת 'בנערינו', ומי שעשה לילות כימים במשך עשר שנים במסגרת העירייה, וכל זאת למען הנוער המתמודד. כיום הוא מנהל מרכז לייעוץ וגישור להורים ונוער, שהגיע מתוך ההיכרות והצורך, לתת פתרונות להורים ולבני נוער בשלבי הבלבול בחייהם.

מרגש: הבחור שהיה אימת השכונה הקים בית חרדי בישראל

"באחת השכונות היה נער שהמשטרה הזהירה אותי שאיתו היא לא מתפשרת", משחזר גמליאל. "ביקשתי מהם שיתנו לי צ'אנס. ניגשתי אל אותו נער, הכרתי את חיבתו לכלבים. הוא היה מסתובב בשכונה עם כלבי ענק ומפחיד את התושבים. אמרתי לו שאנחנו פותחים קורס אילוף כלבים וצריכים עוזר מאמן. 'אני רוצה שאתה תהיה', אמרתי לו. הוא היה בהלם אבל הסכים מיד. תוך זמן קצר הוא השתנה מקצה לקצה. האחריות שקיבל והעובדה שהיה צריך להתנהג בהתאם, הוכיחה את עצמה. בהמשך הוא התגייס לצבא והיה ביחידת כלבנים. כמה שנים לאחר מכן הוזמנתי לחתונה שלו. חתונה חרדית...", משתף גמליאל וההתרגשות ניכרת באוויר.

"הם אכן החזירו אהבה", משחזר גם אשר. "בתחילת הקדנציה שלי לא יכולתי לעבור ליד חבורות רחוב מבלי שקיללו אותי ואת העירייה, אבל אחרי שהתחלנו לעבוד איתם, לתמוך בהם, לאהוב אותם ולתת להם מענה, הם החזירו באהבה מדהימה. דרשתי מהם הבטחה אחת בלבד: שיזמינו אותי לחתונות שלהם".

"אני חושב שכל עירייה חרדית צריכה לקחת את הנושא הזה ולדעת שזה המשקף של ראש עיר", אומר אשר.

ישראל פרוש: "אז אומרים שאני כל היום בפינת חי ואני אומר – נכון! יש לי את כל הסיבות"

ראש העיר שכבר מיישם את הדברים שחבר הכנסת אשר חושב כי צריכים להיות בכל עיר הוא ראש עיריית אלעד, ישראל פרוש. תחת אישוריו פועל כיום גמליאל, שכאמור, מלווה את כל הסיור שלנו. אחרי שסיים את הפרויקט בבני ברק, נקרא להתייצב חזרה בעירו, שנאמר עניי עירך קודמים, וחזר לטפל בנוער באלעד. ליד פינת החי אנחנו נעצרים מול חוות סוסים ואני, תושבת העיר, מחניקה קריאת התפעלות. לא ידעתי על קיומה. "אני באמת מאמין בהם", אומר פרוש. ומה שהוא עושה בעיר, אי אפשר לקחת לו. מעבר לפעולות המניעה כמו הקמת ספרייה עירונית גדולה, בניית בריכה, חוגי ילדים ועוד, הוא עושה המון פעילות למען הנוער המתמודד. בעוד בחוץ צוחקים על ראש העיר שמסתובב כל היום בפינת החי, הוא דווקא גאה בזה: "נכון, אני כל היום שם. דואג לניקיון, לסדר, לפעילות, ואם תבואו לבקר, תראו הרבה מאוד מהנערים שזה פשוט הבית שלהם. הם דואגים לחיות, מדברים איתם, קוראים להם בשמות, ובודקים שיש להם הכל".

פרוש עם נער מתמודד. צילום: דוברות עיריית אלעד

"הכל התחיל לפני מספר שנים", משחזר פרוש. "הנוער המתמודד מילא את הרחובות, ובעיר היו הרבה מאוד כלבים ללא שבב, לא מחוסנים, ונוצרו בעיר בעיות רבות. אנשים פחדו להסתובב, נשים חוו תופעות בריאות חריגות, והיה באמת מפחיד. במבצע עם המשטרה החרמנו את כל הכלבים ואז גילינו שהנוער מאוד כועס".

בשיחה מיוחדת שיזם ראש העיר, בה ישבו גם בני הנוער וגם נציגי המשטרה, שאלו אותם מה מכעיס אותם. הם אמרו שהם רוצים חיות. פרוש החל לנסוע ברחבי הארץ, ניסה להבין איך זה עובד, ואיך משיגים חיות "ועיריות פשוט תרמו לי משל עצמם", הוא מספר. לאחר הקמת פינת החי בעיר, ניגשו בני הנוער וביקשו סוסים. "הלכתי לבדוק וגיליתי שעולה 20 אלף ₪ קורס למדריך רכיבה טיפולית", מספר פרוש. "ניגשתי אל הערים ואמרתי להם שמי שישלים את שנות הלימודים שלו כמו שצריך, יקבל ממני קורס, וכמובן הקמתי את החווה הזו באלעד, שתהווה מענה עבורם".

הודפים את הביקורת: "אני רואה פה יהלומים" 

"ביקורת תמיד קיימת", אומר גמליאל. "אצלי זו עבודה יום יומית, ואני רואה את הצורך והחשיבות, אם כי מי שמגיע מבחוץ, לא תמיד מבין מה קורה פה באמת ולכן יש את נושא הביקורת. לשמחתי אני עובד מול גורמים שאינם נרתעים, ולהפך, מסייעים בכל הנוגע לפעילות המבורכת".

"לי לא העזו לומר לי ביקורת בנושא", משחזר גם ח"כ אשר בשיחה עם 'בחדרי חרדים'. "ידעו כל הפקידים בלשכתי שזו החולשה שלי ואני רוצה להצליח בזה. נכון, היו שאמרו שצריכים להשקיע יותר בחולצות הלבנות. ואני אומר, מזה ומזה אל תנח את ידך. גם ילדים בקצה הרצף צריכים לקבל את כל הכבוד והטיפול, וגם ילד עם חולצה לבנה יכול להיות בקלות וברגע אחד עם חולצה צבעונית".

"ברור שיש ביקורת", מסכים גם פרוש. "אותי זה לא מעניין. אני רואה פה יהלומים. כשקונים יהלום בשקית הוא כמו חומר גלם. קחו פטיש ותנפצו, היהלום לא יהיה שווה כלום. אם תלטשו כמו שצריך, יהיה דבר יקר. יש לנו נוער הם מבולבל, יש כאלו שלא קיבלו מספיק חיזוק, מספיק חום, אהבה והבנה. ברגע שלוקחים אותה, בונים להם מסגרת, קורסים מותאמים – הם הופכים ליהלומים יקרים.

לכל חיה יש שם. בפינת החי

להבין, לאהוב, להקשיב

"צריכים לזכור שמדובר בתופעה שהיתה לנו תמיד בעם ישראל", מזכיר גמליאל: כבר מימי יעקב ועשיו. תמיד היה את הבן שיש בישיבה ואת זה שהגיע אל הברזלים. אם אנשים יבינו שהם צריכים להסתכל יותר על הילדים שלהם, יהיה יותר קל. תופעת הנשירה אינה שייכת למגזר כזה או אחר. היא חוצת מגזרים. אני לא אשכח את המפגש עם נער בן  16, בן לאב"ד מאוד חשוב, שהצהיר כי אין עבירה שלא עבר. הוא סבל מדיסלקציה שלא אובחנה, ולא הצליח ללמוד גמרא. סיים את החיידר והתקבל לישיבות מכח העובדה שהוא בנו של אביו, אך בשלב מסוים לא הצליח לסבול את עצמו יותר ונפלט אל הרחוב. אנחנו צריכים להבין את הילדים שלנו, ולזכור שאם יש לנו 10 ילדים, אין זה אומר שכולם ייצאו גדולי הדור. ולא אני אמרתי חנוך לנער על פי דרכו. מפה צריכים להקשיב, פשוט להקשיב להם, ותמיד לאהוב. לא משנה מה הם עושים. זה הסוד, ורק כך נצליח להשאיר אותם בני אדם טובים, גם אם הם לא גדולי הדור עליהם חלמנו".

לסיום, גמליאל מבקש להעביר מסר לכל הורה באשר הוא: "אל תחכו לרגע של אחרי. בואו להתייעץ, בואו לשאול, זיהיתם משהו חריג? הילד לא הולך בשמחה לישיבה? אל תחכו, תבדקו".

הוא מבקש להודות לצוות היקר שמלווה אותו, מאיר חסן ורועי גרשי, אליה חיון, וכמובן כל עובדי הנוער, צוות המדריכות בקבוצת הנערות וצוות ק"נ – "שלולא הם לא הייתי יכול לפעול כפי שאני פועל כיום".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!