"ארץ נהדרת", הגזמתם, תת-תרבות על חשבון גדול הדור?

סאטירה או צחוקים מרושעים על חשבון אחרים – תקראו לזה איך שתרצו - בשורה התחתונה בארץ נהדרת הגזימו - ובגדול. כמה נמוך אפשר לרדת? כל כך קשה לייצר טקסטים מתוחכמים, אינטליגנטיים ואיכותיים, שנאלצים 'לגייס' את דמותו של אביהם הרוחני של מיליוני יהודים בארץ ובעולם? לא הבנו את הפאנץ'. לא צחקנו. בעיקר כאב לנו הלב.

להתיימר להציג באור הומוריסטי כביכול את גדול הדור, פוסק הלכה, שהאיר בזרקור את חייהם של מיליוני יהודים בעולם, שמיליון יהודים הגיעו ללוות אותו פיזית בדרכו האחרונה – בלי קשר לדתיותם, ולו רק בגלל שמרן זצ"ל נגע להם בלב. הם הבינו את גודל המאורע ההיסטורי – מרן הלך לעולמו, היינו כיתומים. ללגלג על יתמותנו הרוחנית? משל ללכת לבית אבלים ולצחוק על צער האבלים בפניהם – לא פחות. בשום תרבות זה לא מקובל, גם לא בתרבות הרדודה שמכריחים אותנו לקחת חלק ממנה.

מהו הגבול הדק שעובר בין הומור חתרני - להומור רדוד שמגחך אחרים? בפרט כעת, לפני בחירות 2019, התוכנית נראית יותר כמו אמבטיית הבוץ שמשפריצה עלבונות לכל עבר. 'הזוכים' לחיקוי נלעג נאלצים לשתוק, כי אבוי אם יעזו להיעלב לנוכח השיימינג שהם עוברים. "הרי זאת סאטירה, לא?", טוענים מניפי דגל חופש הביטוי. בשורה התחתונה, מה מגניב בצחוקים על אחרים, בניצול לכאורה של חולשותיהם, הבעותיהם, המניירות שלהם או פגמיהם?

לפני 16 שנים, לפני עידן הרשתות החברתיות, התכנית אפשרה לצופה ללעוג לעצמו על עצם הצפייה בטלוויזיה כ'ערך' ועל המציאות הישראלית המורכבת. באותה נשימה היא אפשרה לצופה להתבונן באופן חתרני על המציאות הפוליטית-חברתית-כלכלית, ועל המצבים האבסורדיים מהחיים, שכולנו מכירים.

תוכנית סאטירית אמורה לעורר את הצופים לחשוב אחרת, לערער על המבנים הקיימים - אבל מה לעשות שהציניות הופכת לכלי שחוק. כשאנחנו רואים מערכונים נוטפי ציניות, עם חיוכים ציניים שמרוחים על הפנים - זה כבר לא עושה מעיר אותנו, ההומור בינוני. מלבד זאת, בעידן המהפכה הדיגיטלית, שבה לכולם יש מה לומר על כולם - אין דבר כזה סאבטקסט. כולם יודעים כמעט הכל על כולם. כנראה שאם אי אפשר לחדש – אפשר ללעוג. אם במדורת השבט הישראלית יושבים הצופים ומגחכים כאשר יוצרי הסדרה מגחכים את הדמויות, שלמקרה ששכחנו הם בני אדם - זאת כבר לא סאטירה – אלא תת-תרבות של שיימינג וזאת גם התקרנפות, לתל-אביביות ולכל מה שהיא מייצגת.

תתנצלו, לא בושה להודות בטעות. תדעו - יש דברים שלא צוחקים עליהם – בני אדם ובטח לא גדולי הדור. אם התכנסנו בשביל לגחך את האחר מוטב שתתריעו בפני הצופים: זהירות, תוכנית עם תכנים מסוכנים. מי שחושב שאין גבול לצחוקים או שמותר לגחך אנשי ציבור מתוקף הציבוריות שלהם - מניף דגל שחור. אין היתר לקרבות גלדיאטורים מילוליים משתלחים, שרק מעמיקים את השסע החברתי שעליו אנשים מסוגם של יוצרי התכנית כה מרבים להלין.

(פורסם לראשונה באתר הידברות)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!