הספינים של רון קובי כבר לא עושים רושם

שתי ערים אהובות עלי במיוחד: טבריה וירושלים. ירושלים בגלל האוויר, האווירה והקדושה העוטפת ומשאירה טוב בנשמה. טבריה, בשל הנוף אך בעיקר בשל היותה עיר הולדתי. זו הסיבה ש"קפצתי על המציאה" כשהוזמנתי להתארח בשבת האחרונה בטבריה. ארזתי מטלטליי וגמאתי מרחקים בנסיעה לטבריה. גילוי נאות, כי מעבר לכך שנכספה נפשי לשבת נסוכה על גדות הכנרת, סקרן אותי לתהות מקרוב אודות ה"גימיק" ששמו רון קובי, ראש עיריית טבריה, אשר בשבועות האחרונים תופס מקום מרכזי בציר הבחישה ברשת, בתקשורת ובעיתונות, וזאת בשל  מעלליו המתגרים בקדושת השבת.

רון קובי אינו מחכה שהתקשורת תפנה אליו - אלא יוצר "תקשורת" בעצמו, כפי שהתבטא לא פעם. אגב, אני תוהה האם בכלל נותר לו זמן איכות להתעסקות בטיפול עניינים חשובים שנדרש מראש עיר לטפל. רון קובי, אינו תושב טבריה במקור, ומשפחתו עדיין מתגוררת בתל אביב ומגיעה בסופי שבוע לטבריה כמו מחויבות החתמת כרטיס במקומות עבודה.

ראש עיריית טבריה הגיע לטבריה חסר ניסיון מוניציפלי, שכן הגיע מתחום החינוך ובטוח שיחתם בספרי ההיסטוריה קרדיט מיוחד עבורו שהצליח למחוק את הדיברה מעשרת הדיברות המעניקה לעם היהודי את מתנת השבת. "הצלחתי להסיר את המחסומים לטיילת הנושקת לכינרת ולהביא בין היתר לפתיחת החנויות בטיילת בשבת", מרבה רון קובי להתרברב. יצר הסקרנות העיתונאית שלי החליט שאם הוזמנתי לשבת, זו אולי גם סיבה טובה לבדוק מקרוב מה קורה עם הישגי חילול השבת של רון קובי.

אין סתם בעולם. זו גם הסיבה שמשמים סובבו שהדירה בה התארחתי בשבת שוכנת מול הטיילת.

זמן האיכות של עונג סעודת שבת הסתיים. החלטתי שאני שמה פעמיי לטיילת לתהות האם הצלחתו של רון קובי בעניין פריצת הדרך לאי שמירת שבת בטיילת נכונה. האם עשרות מטיילים ובליינים מבלים את זמנם הפנוי בשבת בטיילת. אומרים שאינה דומה שמיעה לראיה, מגישה לכם את גלויית הנוף בדיוק כפי שאישוניי ראו.

מזג האוויר היה נפלא, ואמור למגנט אליו מטיילים ומבקרים רבים. בפועל, אולי הצליח למשוך אליו מניין וחצי של בני דודינו הישמעאלים לשיטוט בטיילת.

בר אחד לממכר בירות היה פתוח, ויושביו היו בעלי כאפיות ונשים עטופות ברעלות. מוזיקה ערבית ניסתה ללא הצלחה למשוך אליה בליינים. כל החנויות היו סגורות על מנעול ובריח – על אף ההיתר והשכנוע של ראש העיר והסרת מחסומי שמירת השבת בכניסה לטיילת. "אולי השעה מוקדמת", תהיתי לעצמי וניסיתי להגן לזמן קצר באמיתות ה"רעש והצלצולים" התקשורתיים של רון קובי.

"האוויר טוב, ננצלו לזמן איכות עם השקט שהטיילת מעניקה לי", לחשתי לעצמי. נוף הברבורים הלבנבנים ששוחים בחשכת מימי הכינרת פיתו אותי לשבת ולחכות למטיילים, הבליינים ובעלי החנויות שקיבלו היתר לחלל שבת ע"י ראש העיר.

זה לא קרה, הם פשוט לא הגיעו. הם בחרו ליהנות מקדושת השבת ולנוח בו בחיבה במעונם. המתנתי והמתנתי, השעון רמז לי שהגיע הזמן לחזור לדירת האירוח שלי, שכן אפילו מחוגי השבת עייפו מללכת קדימה ולהמתין למטיילים שאולי יגיעו.

הלילה שתק במבוכה מול האמת שצמחה בפועל מול סיפורי המעשיות של רון קובי. השקט הלילי סיפר בשתיקתו גם על המניין החסר של האוטובוסים גדושי המטיילים שלא הגיעו בשבת שקדמה ועליהם חלם או פנטז רון קובי.

הערב ילין שקריו ולבוקר?

הבוקר הפציע, גשמי ברכה שטפו מבול שקרים ראוותניים של "טראמפ הצפוני".

שבת זכור. הרי הנוף שנשקף מהחלון הנושק לטיילת. 

כל צל או הדהוד עקב על רצפת הטיילת הקפיצו אותי לראות האם האוטובוסים גדושי המטיילים עליהם סיפר בהתלהבות ראש העיר אכן הגיעו.  אבל זה לא קרה. השבת עטפה אותי בנשמתה היתירה.

מפעם לפעם הצצתי מבעד אשנבי החלון. רק קיוסק אחד מול הטיילת פתח דלתותיו. המוכר בדלפק היה ערבי. שמן הסתם מרוב שעמום של חוסר קונים, ספר בלטות המדרכה שסמוך לחנותו. עקבתי בסקרנות אולי יגיעו קונים, אך מלבד קונה או שניים שכנראה קופסת הסיגריות שלהם נגמרה, לא נראו קונים נוספים.

מסקנה שלי? תופעת "רון קובי" זה עוד גימיק חולף כדוגמת הספינים שחלפו. האשמה בנו, בנתינת הבמה ה"צהובה" של המדיה הדיגיטלית, התקשורתית וקסת העיתונות. חוסר יחס=חוסר יח"צ=חוסר קשקשת של ראש עיר עם אי ניסיון מוניציפלי.

הגיעה העת להחלפת גימיק.

ברוכה את שבת. בואי בשלום!

הכותבת היא מירי גפן, אשת תקשורת, מנהלת משרד רדיו קול ברמה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!