אמא בלי אמא: חבקיני חזק ולעולם לא ניפרד

תודו שזה מוזר שאדם בוגר, בגיל 30 או יותר, מציג את עצמו כיתום.

ואני זוכרת שכשאמא שלי נפטרה וחברות מבוגרות ממני בהרבה אמרו לי: "ליתמות אין גיל", עדיין לא לגמרי הבנתי על מה הן מדברות.

כי נכון, לאבד אמא זה קשה, אבל איך אפשר להשוות יתמות של ילד, בשבילו אמא היא עולם ומלואו על כל המשתמע, לאדם עם חיים מלאים שתכל'ס, חוץ מהאובדן עצמו ממשיכים באותו מסלול?

אבל עם הזמן גיליתי אותה, את החברה החדשה הכי טובה שלי: את תחושת הבדידות המעיקה הזו. יש לציין שבתור חברה טובה היא מבקרת לעיתים רחוקות יחסית, אם כי כל ביקור שלה עוצמתי במיוחד.

אני יודעת שאני מדברת במטאפורות אז אסביר את עצמי - כי עצמי לא אוהבת שלא מבינים אותה.

לכל אדם בחיים שלנו יש פונקציה שהוא ממלא. אם זה מבחינת התפקיד הפיזי ואם זה מבחינה רגשית. יש לנו בן זוג, ילדים, שכנות, חברות, ועוד ועוד מעגלים של אנשים משפיעים יותר או פחות.

מבחינה רגשית יש לנו את זה שאפשר להתייעץ איתו, את זו שאפשר לשפוך את הלב בפניה, את אלו שאפשר לצחוק ולעשות שטויות איתם, הבנתן את הרעיון.

אמא, חוץ מכל הפונקציות האחרות שהיא ממלאת, שלהן אולי אפשר למצוא תחליף, היא נכנסת למשבצת היחידה עלי אדמות של "אהבה ללא תנאי".

כאמא בעצמי, איני חושבת שזה משהו שנתון לבחירה או לשליטה, האהבה הזו של אמא לילדים שלה. היא פשוט נוצרה לאהוב אותם, לא משנה איך הם נראים, מה הם עושים או לאן הם הולכים.

ויש באהבה הזו, שלא תלויה בכלום, משהו טהור כל כך, נקי כל כך. מנחם כל כך.

הידיעה שלא משנה מה אני אלבש או איך אני אתנהג, אמא תמיד תאהב אותי.

גם אם לא אלך בדרך שלה, או אעשה דברים שמנוגדים להשקפה שלה, היא אולי תכעס או תתאכזב, אפילו תיפגע, והיא עדיין תאהב אותי.

וכשמשהו יציק לי או יכביד עלי, ויגרום לי לבכות או לאבד שליטה, האהבה הזו שלה, שלא תלויה בדבר, תאפשר לה, לאמא שלי, להזדהות עם ההרגשה שלי במיליון אחוז, לכעוס או לבכות או לכאוב יחד איתי, כאילו אנחנו יחידה אחת, בלתי נפרדת, כאילו אני עדיין חלק פיזי ממנה.

אז כשאהבה הזו הולכת, לא משנה כמה נחפש, אין לה שום תחליף, אפילו לא משהו חיוור או דהוי או קרוב או כמעט, כלום.

וכשהפונקציה הזו, של מישהו שאוהב אותנו הכי הרבה, כל הזמן, בלי להצטרך סיבה, לא קיימת יותר בחיים שלנו, וכשאנחנו מבינים שלא משנה מה יקרה מעכשיו ולא משנה כמה אנשים יאהבו אותנו, האהבה הזו כבר לא תהיה יותר, זה מביא אותנו לרגעים בהם אנחנו מרגישים הכי לבד בעולם.

ברגעים האלו בהם אנחנו צריכים מישהו שיאמין בנו למרות הכל, מישהו שיסתכל עלינו ונראה בעיניים שלו השתקפות שלנו כאנשים הכי נהדרים בעולם, מישהו שכשהוא יחבק אותנו נרגיש כאילו אנחנו ניתכים ונמסים לתוכו.

וזה מצחיק כמה מילים תמימות של שירי ילדים יכולות להשפיע עלינו ברגע כזה. כשההזדקקות הזו נשארת ללא מענה.

אני רוצה לומר תודה לאלו שקוראות, שמגיבות, ששולחות לי מיילים של הזדהות ושל הבנה ושל סיפורים מהצד שלהן. תמשיכו.

לטור הקודם

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!