"מגיע לך שנזכור אותך": זיכרון לאחיין שלא התעורר בבוקר

ישבתי לידם עם המון חיבוקים ומילות נחמה, אמרתי שהיתה לו נשמה של צדיק, הסברתי שכנראה הקב"ה כל כך רצה אותו לידו עד שהיה חייב לקחת אותו מהם, כך, בחטף, בלי הסבר, ללא מילה. במשיכות מכחול ענוגות וביד יציבה צבעתי להם עתיד ורדרד ועטור נצנוצים וקשתות בענן. ויצאתי החוצה לשאוף אוויר קר עטוי ניסיונות חיוורים של קרניים חורפיות לחמם ולו במעט את הקור שישב לי שם בפנים, והדמעות נצרבו בתוכי, ונשארתי איתנה כי היו שם כל כך הרבה שהייתה להם זכות גדולה ממני להתאבל.

אחר כך הכל נגמר, ושבו איש לביתו ואמא שטפה את הרצפה בשלושה דליים של מים כדי למחות ממנה את הסימנים שהשבר הותיר אחריו, וגם אני הלכתי הביתה, כי הגיע הזמן לחזור אל עצמי.

וכשחזרתי אלי מצאתי אותי יושבת בפינה ובוכה, כי בשבילי לא היו לאף אחד מילים לנחם, או חיבוקים להחזיר.

אז הרשיתי לה, לעצמי, להזיל בכל יום כך וכך דמעות, לא הרבה, כדי שהיא לא תכביד עלי את החזרה ליום יום הנוקשה.

ולקחתי את הדמעות האלו שעצמי בכתה לי ועטפתי אותן כדי לקבור אותן עמוק, עמוק יותר מהקבר שלו שבכל פעם שאני עוברת לידו משהו בי קופץ החוצה.

ולא מצאתי בי חיבוקים או ניחומים בשביל עצמי, כי בזבזתי את כולם על כל אלו שנזקקו להם הרבה יותר ממנה.

ועכשיו אני רוצה להמשיך הלאה, למחות את השבר מעל פני האדמה ולנטוע בה שתילים ירוקים ופרחים ולחוש את פעימות האביב המתקרב ולנשום קרני שמש חמימות.

ועצמי רוצה לשקוע עוד מעט בזכרונות, כי לא היה לה מתי להתאבל, והיא כל כך רוצה לשבת ולבכות עליו קצת, ושמישהו יבוא גם אליה ויגיד לה שהוא מבין את הכאב, ושיהיה בסדר.

אמרת שביום שלישי אני אפסיק לבכות.... היום יום חמישי, אני עדיין בוכה. מדי פעם, כשאף אחד לא רואה.

אולי ביום שלישי הבא אני אפסיק לבכות, בינתיים יש לך אולי חיבוק בשבילי?