לו סגן שר הבריאות היה מוחמד • טור אישי

בימים האחרונים, עלה הרב יעקב ליצמן סגן שר הבריאות "לשולחן הדיונים הציבורי", כאשר יצא מאירוע בו הוזמן - בשל שירת בנות.

בתקשורת ניסו להפוך את הנושא לאייטם: "כיצד מעיז סגן שר - איש ציבור - לצאת בעת שירת בנות?",

זאת למרות שהוא כיבד את האירוע, ולא יצא בהפגנתיות.

באירוע אחר, הרב הראשי לישראל הרב יונה מצגר, קרא פרקי תהילים בעת שירת בנות. כך - מחד כיבד את האירוע ומאידך לא פגע באמונתו.

כל אחד מהם, יש לומר לשבחם, מצא פתרון "יצירתי" ראוי תוך כיבוד הזולת.

אך, מדינת ישראל חקקה על דגלה את חירות הפרט תוך כיבוד כל אדם, ללא קשר להשקפותיו ולדתו - לא מגלה את אותה סובלנות, כאשר מדובר באיש ציבור חרדי. אז נושא זה של חירות הפרט, משתכח מלב, כאילו אין לאיש ציבור חיים פרטיים, ועליו לבטל עצמו ואת דעותיו האישיות.

לו ח"כ ערבי היה מגיע לאירוע ברמאדן, ולא אוכל עקב הצום כמנהג דתו, האם התקשורת הייתה תוקפת אותו על אורח חייו?

ההיפך הוא הנכון: התקשורת הייתה מהללת את התנהגותו, על כך שהינו נוהג כאיש ציבור ומשתתף באירוע , מכבד את הזולת אך מאידך שומר על אורח חייו ואינו מתפשר.

אך מדוע כאשר המדובר באנשי ציבור דתיים, כל מהלך משמש כנגדם, תוך העמדתם בפולמוס ציבורי בלתי ראוי בעליל?

העיקר לנגח

לו הרב יעקב ליצמן לא היה יוצא בעת שירת הבנות, ברור שזה עצמו היה הופך לאייטם: "כיצד סגן שר חרדי, נשאר לשמוע קול שירת נשים?".

לכן, ברור שלא משנה מה היה עושה הרב יעקב ליצמן - בכל מקרה הוא יהיה מושא לאייטם שלילי בתקשורת, בעל כורחו.

אך הגיע הזמן שיתנו לכל אדם ולא משנה האם המדובר בחרדי, חילוני, יהודי או ערבי, לנהוג על פי אמונתו, ולא לנסות לנגח אותו היכן שניתן.

הרב ליצמן והרב הראשי, הוכיחו כי אפשר מחד להיות איש ציבור ומאידך לשמור על אורח החיים באופן מכובד ללא פגיעה באחר.

ובמקום להפוך מקרה זה לדוגמא ולמופת, כיצד אפשר לחיות בדו קיום, הופך הנושא לכלי ניגוח נגד המגזר החרדי ונגד נציגיו, ואין פוצה פה ומצפצף.

לצערי לא קם ולו עיתונאי אחד בעל מצפון, אשר ייתן הדעת בנושא זה ויבהיר כי כדאי לחפש את המשותף בין המגזרים, ולא להדגיש את השוני.

חשוב כי אנשי הציבור לא יתקפלו וימשיכו להראות בגאון, כי אינם משנים את אורח חייהם ולמרות זאת אפשר לחיות "ביחד" - דבר שלבסוף אולי יחלחל לציבוריות ולתקשורת הישראלית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!