אסור לתת לטבח להמשיך לתפוס את ילדינו

אתמול (חמישי) יצאה לתקשורת הודעה על חזרתי לאתר 'בחדרי חרדים', בדיוק שנה אחרי שעזבתי. בשעות הערב ערכתי את האתר וקיבלתי מהכתב אלי שלזינגר הודעה על המצאות גופת בחורה בירושלים, כשעליה סימני אלימות קשים.

כואב, אם כי כאשת תקשורת את לומדת להפריד בין השכל והרגש – ולעבוד. אז ערכתי והעליתי, ובהמשך הוספתי פרטים: נבדק חשד לרקע לאומני, או, יצא צו איסור פרסום וכו'.

באותם רגעים לא חלמתי שאותה ידיעה תהיה הקדמה לסיפור שמטלטל את המדינה. ועכשיו, יום שישי בשעה 12 בצהריים, כשהילדים מגיעים בעוד כמה דקות הביתה עם תעודות של מחצית ראשונה, במקום להתארגן לשבת, אני יושבת וכותבת כשגופי רועד, עיניי בורקות ולבי בוכה.  

לפני שאני עיתונאית, אני אמא. אמא שקוראת ידיעה על בחורה בת 19 שהלכה לשירות לאומי ובדרך נפלה קרבן להתעללות בלתי ניתנת לתיאור.

אני יושבת וכותבת כי אסור יותר לשתוק. אסור לתת יד לעוול הזה להמשיך ולטבוח בנו. אני רוצה להעתיק פוסט חזק מאוד שהסעיר אותי במיוחד.

למות ולשתוק.
לקבור לשתוק.
לבכות ולשתוק.
לפחד ולשתוק.
ילדה הולכת לשירות לאומי,
וכנופיית אסור-להגיד-את-לאומיותם 
מתעללת בה בחייה עד למותה וגם אחרי.
אבל תשתקו.
תשתקו חזק.
יש צו
איסור 
פרסום.
יש שב'כ.
יש עינויים.
אסור לדבר, אסור לצעוק, אסור לשנוא שונאים,
כי אולי.
מה עלול להיות.

רק לשתוק ולקבור.

באנו ארצה לבנות שירות ביטחון
שיפגע ביהודים עם פיאות.
בני עשרה.
יחרוט טראומות בבנינו, ינצל את בנותינו ויש תיק את הוריהם.
שיחפש את מי שפותח את הפה.
אז נשתוק.
נשתוק חזק ויפה,
כמו עדר עבדים כנועים וטובים.
ונשתוק עוד ועוד.
הקול היחיד שמותר להגיד יילך לביבי,
ונמשיך לשתוק.
נשתוק ונמשיך לקבור.
שקט, רוצחים פה.
שקט, קוברים.

כתבה: חני לוז

אני יושבת וחושבת מה עובר על הורים כשהם מגלים את דבר הירצחה של בתם אהובתם בדרך כה טראגית. מה עובר להם בראש כשהם יודעים שלא יכולים היו להציל אותה מחוסר האונים אליו נקלעה, כשהם יודעים שהדרך בה החזירה נשמתה ליוצרה, היתה כה אכזרית ונוראית.

אני רוצה לשלוח חיבוקים וניחומים למשפחת אנסבכר היקרה, ולאחל להם שיד ה' תלטף אותם מכל כיוון ולא תותיר את לבם שבור ורצוץ, שתתן מנוחה ומרגוע לנפשם, כשיעשו מן הסתם למען זכרה של אורי, הי"ד, כאן בעולם השקר.

אני קוראת לך, ראש הממשלה, ולך, שר הביטחון – אל תפקירו אותנו. אל תתנו למרצחים שפלים לטבוח בנו בתוך עמנו כשאנחנו יוצאים מהבית אל עבר הלימודים, העבודה, הישיבה, שירות לאומי.

פעולות הרצח השקטות המפחידות האלו, כמו בני הזוג שנרצחו בארמון הנציב, ועכשיו הרצח הזה באזור המעיין, נראים כמו חלום בלהות מול מציאות שאסור לאפשר את קיומה.

הנה, אני שומעת את קולות הילדים מחדר המדרגות. הולכת להמשיך את החיים שלנו כאן, והלב שלי ממשיך לדמם.

אורי אנסבכר, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!