אפי נווה צודק: לציבור אין זכות לדעת

תביעות משפטיות הן בדרך כלל עניין מורכב מכדי שאוכל להביע דעה לגביהן, אבל תביעתו של אפי נווה נגד הדס שטייף על סך שבעה מיליון שקלים מפיקה ממני תקווה בוערת שבית המשפט יקבל את התביעה במלואה ואולי אף יוסיף עליה כהנה וכהנה.

והרי הסיפור על רגל אחת: הדס שטייף, כתבת גלי צה"ל, קיבלה מידע לפיו נווה נטל שוחד על מנת לקדם מינוי של שופטת. על פי הפרסומים, נטלה לעצמה הכתבת את החירות להשיג באמצעים פסולים את מכשיר הטלפון של נווה, לפרוץ את ההגנה של המכשיר ולשלוף משם מידע מפליל. הפרקליטות שגילתה עניין רב במידע הבטיחה לשטייף תמורת מסירת המידע שהיא לא תועמד לדין פלילי על העבירות שבוצעו על ידיה. בעקבות המידע המפליל אכן נעצר אפי נווה, בילה כמה ימים במעצר וכעת מגבשת הפרקליטות כתב אישום פלילי חמור כנגדו באשמת קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים.

ההסכם שחתמה הפרקליטות עם הכתבת הוא לא פחות משערורייתי. ארגוני זכויות אדם כבר הוקיעו את הפגיעה בזכויותיו היסודיות של אפי נווה לפרטיות, ואפילו בתי המשפט נוטים (אם כי בישראל הם אינם מחויבים) לפסול ראיות שהושגו בדרכים בלתי חוקיות. מכל מקום ההסכם עם הפרקליטות תקף משפטית ושטייף לא תועמד לדין פלילי, אולם בפני נווה נותרה האפשרות לתבוע ממנה נזקים בהליך אזרחי, וכך אכן הוא עשה והגיש נגדה השבוע תביעת ענק על סך שבעה מיליון שקלים.

למרות העבירה הפלילית שעברה שטייף, ולמרות שהיא חרגה מתפקידה כעיתונאית, היא הוכתרה בכלי תקשורת רבים כגיבורת היום שבמסירות נפש ובסיכון עצמי מילאה את תפקידה ופעלה ללא חת להביא את כל הפרטים לידיעת הציבור על מנת לשמור על הזכות הדמוקרטית היסודית של "זכות הציבור לדעת".

"זכות הציבור לדעת"... אותה זכות מפוברקת שתחת מעטה ההסוואה שלה פוגעים בבני אדם, רומסים את זכויותיהם האמתיות, הורסים חיים שלמים בהינף קולמוס או מצלמה, ועוד חוזרים הביתה בלילה בתחושת סיפוק ושביעות רצון מהשמירה על זכות הציבור לדעת. עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.

הדבר צריך להיאמר בצורה הברורה ביותר: מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה זכות לציבור לדעת הכול על כולם. משטר דמוקרטי מבוסס על זכויות רבות של האזרחים: הזכות לחיים, הזכות לכבוד, חופש הביטוי, חופש התנועה, הזכות לקניין פרטי, ועוד זכויות רבות חשובות שרבות מהן נדרסות ברגל גסה ומוקרבות למולך ה"זכות" המדומיינת של "זכות הציבור לדעת".  

כדי שאנשים יאמינו בשקר צריך שיהיה בו גרעין של אמת, וגם בקונספציה של "זכות הציבור לדעת" קיים גרעין של אמת. נכון וראוי שמעשים שנוגעים לציבור לא ייעשו במחשך אלא יובאו לידיעת הציבור על מנת שזה יוכל לקבל החלטות מושכלות על בסיס המידע הזה. לפעמים זו אינה רק זכות הציבור לדעת אלא חובת הציבור לדעת לצורך אפקט ההרתעה וכפי שדרשו חז"ל על זקן ממרא: "וכל העם ישמעו וייראו - מכאן שממתינין לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל".

אילו הייתה התקשורת מפרסמת עושי עבירה רק כאשר האינטרס הציבורי מחייב זאת הייתי שותק גם אם לא היו פועלים על פי כל הלכות לשון הרע בספר חפץ חיים. קשה יותר לקבל עבירה פלילית שמתבצעת על ידי עיתונאי על מנת לחשוף מידע חשוב, אבל לפחות אפשר להבין שיש אנשים הסבורים שהמטרה מקדשת את האמצעים. אבל התנאי הבסיסי בטיעון של "המטרה מקדשת את האמצעים" הוא שהמטרה אכן תהיה קדושה, והדרך בה פועלים כלי התקשורת מעידים שהדבר האחרון שאפשר לומר על המניעים שלהם הוא שהם קדושים.

איזה אינטרס ציבורי משרת למשל פרסום מידע על זמר מפורסם שנחשד בהעלמת מס? איזה אינטרס ציבורי יש בתצלום תקריב ענק, צבעוני ומשפיל של אדם כבול באזיקים? תופעות כאלו לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. לא אידיאלים מניעים את הפרסומים הללו אלא תאוות בצע של בעלי הון שכל עניינם הוא לגרום לכמה שיותר אנשים לקנות את העיתונים שהם מדפיסים ולבקר באתרי החדשות על מנת להגדיל את ההכנסות מפרסומות. ואיך גורמים לאנשים לקרוא? פונים אל היצרים הנמוכים ביותר שלהם: תאווה, רכילות, שמחה לאיד, ואותו יצר אכזרי לא ברור שבימי קדם היה מביא אלפי בני אדם לצפות בשבויים מושלכים לזירה טרף לחיות, שואגים בהנאה למראה הדם השפוך ופרפורי הגסיסה של האומללים. היום הזירה מגיעה אלינו הביתה עטופה בצלופן מרשרש, אבל בתוכו הכול נותר כשהיה.

אבל כיצד יוכלו אותם עיתונאים להסתכל על עצמם בראי?לישון בלילה כאשר הם תפקדו ביום על תקן חיות הטרף? פה נכנס לפעולה המנגנון המדהים של המוח האנושי שיודע לרפד את המציאות, לפתור דיסוננסים בלתי אפשריים, להצדיק כל תועבה ולטהר את השרץ בק"ן טעמים. הם אינם תליינים אכזריים אלא משרתי ציבור נאמנים. הם כלבי השמירה של הדמוקרטיה ושל החברה העושים מלאכה מכובדת וחשובה ומשרתים את הערך העליון של "זכות הציבור לדעת". השימוש הציני בזכות הציבור לדעת והפיכתו לעיקרון יסוד נובעים מתאוות בצע ורשעות, תוך ניצול הבורות של הציבור שלא תמיד יודע להבחין בין זכות דמוקרטית לבין המצאה חסרת בסיס.

המפגש היומיומי עם האכזריות אינו יכול שלא לפגוע ביכולת שלנו כחברה לפעול מתוך חמלה. הציבור איננו זכאי לדעת הכול. הוא רוצה ומתאווה לקבל מידע מביך ופוגעני, ומתענג עליו, אבל הוא איננו זכאי לכך. אולי קשה להכיל רעיון כזה בתרבות המערבית שמקדשת את רצונו של האדם ואת זכותו לעשות ככל העולה על רוחו.

הדס שטייף איננה גיבורה. קשה לבוא אליה בטענות, כי היא בסך הכול חלק מהשיטה, מעין "תינוק שנשבה". מכל מקום, במקרה המדובר היא הלכה צעד אחד רחוק מדי ופעלה לא רק באופן בלתי מוסרי אלא גם באופן בלתי חוקי וחשפה את עצמה לתביעת נזיקין. אולי המקרה הזה יגרום למעצבי המדיניות התקשורתית לבחון לא רק את ההיבטים המשפטיים היבשים של הפרשה, אלא לשוב ולהרהר בקווי האופי של הספירה התקשורתית שלנו, באתיקה עיתונאית, ובמידת החמלה הנדרשת ממי שמחזיק בידיו כוח רב כל כך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!