אתגר עשר השנים: איבדנו את המרחב הפרטי

אתגר חדש משגע את הרשת: אתגר עשר השנים - 2009-2019. מאות אלפים ואולי מליונים מכל רחבי העולם השתתפו בו. האתגר למי שלא יודע, פשוט וקל: אז והיום.

אנשים מעלים תמונות שלהם מן העבר ותמונה עדכנית של היום. זה לעומת זה. לכאורה משעשע. עוד תופעה, כמו יתר תופעות ה'עדר' הריקניות בעולם הרשתות החברתיות...

מי שלקחו את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, הם גופים וארגונים גדולים, שהוכיחו לעולם כמה הם התקדמו במהלך העשור האחרון. ולא רק, גם נשיאי מדינות וראשי ממשלה, נציגי ציבור ואח"מים הצטרפו לטירוף ופרסמו צילום עצמי ישן לצד חדש. גם אנשים שבדרך כלל לא נחשפים ככה, הסירו את המסכה וחשפו את עצמם, לפעמים גם בצורה מביכה משהו.

כדרכו של אתגר, הוא מתחיל אי שם בנקודה מסוימת בקצה העולם. יכול לשבת נער צעיר בניו זילנד ולהמציא אתגר וכמו כל דבר מסוג זה, הוא יכול לתפוס ולהפוך את העולם. האתגרים הללו מלמדים אותנו כי העולם גלובלי וקטן, היום הרבה יותר מתמיד, ובעיקר מטיח בפנינו את העובדה שאנו מאבדים את המרחב האישי, האינטימי, הפרטי. הפכנו לאנשי הכלל, אנשי הפרהסיה, אנשי הציבור.

לצד האתגר הלא שגרתי הזה, בימים אלו עומדים אנשי המפלגות הגדולות בפני פריימריז שיקבע את מקומם ועתידם הפוליטי. גם כאן נחשפים האישים בפוזות הכי לא מחמיאות ובשיימינג נרחב. אגב שיימינג: האקדמיה ללשון העברית בחרה לפרסם לכבוד אתגר עשר השנים את השוני בין 2009-2019 במילה שיימינג שקיבלה 'קידום'... ותרגום למילה 'בִּיוּש'.

ישבתי באחרונה עם אדם מפורסם, פוליטיקאי שנים ארוכות, שקבל בפניי על המחיר היקר אותו נאלץ לשלם בגלל הפוליטיקה. מלבד הכספים שהינו מוציא והשעות של חוגי בית ונסיעות בדרכים, הוא גם בעיקר נאלץ לשלם מחיר אישי, מחיר החשיפה. הוא חייב להגיש דוח על מצבו האישי, המשפחתי, מצבו הבריאותי. הכול שקוף, אין סודות בישראל של 2019.

אז נכון, בסוף יש חלקים בעשייה שהם לטובת עם ישראל, יש גם מניעים אישיים של כבוד ושררה שחשובים בעיני חלק מבני האנוש, ויש גם את האהדה של הבריות. לקבל פידבק מהציבור. השאלה היא מה המחיר.

אז מה יש בו בעבר שאנחנו כה אוהבים להתרפק עליו? מלבד תשומת הלב והריגושים יש משהו כייפי להתענג על העבר, לראות כמה היינו צעירים וכמה נותרנו רלבנטיים על אף הכול, וגם כמובן כמה התקדמנו בחיים.

*

ההלכה היהודית רואה בחשיפה דבר מעט מכוער. כולנו מסכימים עם זה שזה מכוער ולפעמים גובל בחוסר אנושיות. ברוך ה' שאין לי חלק בחשיפה השלילית הזו, ואני מקווה שגם אלו שעושים זאת – בדרך כלל עושים זאת בהכרח, אבל ההלכה כבר הקדימה והקדישה לכך עשרות דינים ופסקים בענייני היזק ראיה, היזק שכנים, ועוד ועוד.

הפרשה שלנו, פרשת משפטים, עוסקת בין היתר בדינים ובהלכות שבין אדם לחבירו. "ואהבת לרעך כמוך" אמרה התורה והלל הזקן חידד ואמר זאת לגר שבא לחסות תחת כנפי השכינה, וכך אמר לו: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אין אדם שאוהב שמסתכלים לתוך חצירו, אבל בהלכה היהודית זה חוק ומשפט, דרך ארץ שקדמה לתורה.

כותב השורות, בנציון נורדמן. (קרדיט: באדיבות המצלם)

"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", לימדו אותנו חכמינו זכרונם לברכה, והוא יסוד גדול לכל החיים. כשאנו מביטים סביבינו נותר לנו לתהות בקול: מה נשאר לנו לעצמנו? איפה המרחב האישי שלנו? הכל מזולזל? הכול גלוי וצפוי לכולם?!

מדוע משתפים בכל רגע נתון כל מה שמסביבינו, כותבים, מצלמים, מסריטים, מקליטים, מתעדים, מעבירים כל הודעה שאנחנו מקבלים, מבלי לחשוב הרבה מה יש בזה, מה זה תורם, לשם מה זה נחוץ. בואו נשאיר את הרגעים האינטימיים שלנו, בין איש לאשתו, בין אם לביתה, לא הכול צריך וחייב לצאת החוצה.

*

הפרשה פותחת בפסוק "ואלה המשפטים", עם ו' החיבור. להורות שיש קשר בין הפרשה הקודמת פרשת יתרו לפרשה הנוכחית. ומהו הקשר? אומרים חז"ל: מה אלו מסיני אף אלו מסיני. שמא יאמר האדם: עשרת הדברות אכן ניתנו למשה בסיני, אבל הלכות בין אדם לחבירו הם רק מידות טובות שמי שרוצה בוחר בהם?! באה התורה ומדגישה: מה אלו מסיני אף אלו מסיני.

כמו שאנחנו מאמינים בעשרת הדברות שהם מסיני,  כך יש לנו לזכור כי כל החוקים והמשפטים בינינו לבין סובבנו, כולם מסיני, כי דרך ארץ היא תנאי לתורה.

הבה נזכור כי רגעים יקרים ונעלים הם אלו שנותרים בתוך כתלי הבית פנימה. אבן יקרה שומרים עליה בכספת. נשמור מכל משמר על היקר לנו ולא נפיץ את היקר לנו ונהפוך אותו לעוד פוסט או ציוץ, אחד מני מיליון בתוך אתגר ריקני כזה או אחר.

קחו את זה כאתגר. נראה אתכם.

שבת שלום וחודש מבורך

הרב בן ציון (בנצי)  נורדמן 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!