הזמר שיתף: התינוק שלנו צרח מתוך הבטן והוזעקתי

נעים להכיר.

"רועי ידיד, 38, נשוי ואב לשישה, גר בקיבוץ חפץ חיים. זמר, שחקן, מלחין, ויוצר. בעברי פיקדתי על להקת הרבנות הצבאית, עשיתי שני תארים בחינוך, והוצאתי אלבומים כיוצר עצמאי וכסולן להקת 'ענבי הגפן'".

סיפור ילדות שמלווה אותך?

"אני מאוד משתדל לעבוד על המידות, כמשימת חיים, וסיפור מסוים שקרה לי עם אבא שלי ז"ל, הוא מאוד משמעותי עבורי בהקשר הזה. אבא שלי היה קצין במשטרה, ואני ממש זוכר שבתור ילד זה משך תשומת לב. הילדים היו רואים שהוא מביא אותי לבית הספר עם הניידת, והיו מתלהבים.

"הייתי נוסע הרבה עם אבא שלי בניידת, ובאחת הנסיעות פתאום ראיתי שיש חולצת טריקו רגילה ברכב. החולצה הציתה את סקרנותי, אז שאלתי אותו למה היא שם. אבא ענה שבדרך כלל הוא הולך לקניות עם בגדים אזרחיים, אבל הבוקר אמא שלחה אותו במפתיע לקנות פירות, וכדי לא להיכנס לחנות עם המדים הוא הביא את חולצת הטריקו.

"לאבא היו דרגות בכירות ומרשימות, והוא לא רצה להתגאות בהן. אני זוכר שלא כך הבנתי מה כבר הסיפור הגדול בלהיכנס עם הדרגות לחנות, אז פעם אחת אבא רצה להראות לי מה קורה כשהוא נכנס עם המדים. אבא לקח אבטיח, וכשהגיע איתו לקופה המוכר אמר לו: 'אדוני, משטרת ישראל, אתה לא צריך לשלם'. ובכלל, עשה לו כבוד גדול, כזה שכל מי שהיה בחנות הבחין בו.

"אבא שנא את הכיבודים האלה. הוא רצה להיות יהודי רגיל ופשוט כמו כולם. ועלי זה השפיע ועדיין משפיע מאוד. וגם אני משתדל לברוח מהכבוד. למשל, בנוסף לזה שאני מוזיקאי, יש לי שני תארים בחינוך. את השני עשיתי, במכללה דתית, אחרי שהתפרסמתי. רציתי להימנע מאנשים שיעשו עניין מהמפגש איתי, אז הייתי נשאר ברכב עד דקה לפני שהשיעור התחיל, נכנס בשקט, יושב בשורה האחרונה, ויוצא דקה לפני ההפסקה".

דמות מעולם היהדות שמשמשת מקור השראה עבורך?

"משה רבינו. אפשר לדבר המון על הגדלות שלו, על עבד ה' המופלא שהוא היה, על דרגת הנבואה האדירה שאליה הגיע, ועוד. אבל אני במיוחד מתחבר, ולכן על זה רוצה לדבר, על הדברים הקטנים לכאורה, שמצד האמת הם גדולים מאוד. למשל, זה בלתי יאומן איך משה, במצב הרוחני הכל כך גבוה שבו הוא היה, הצליח לדבר בגובה העיניים עם כל אדם מעם ישראל. ומעבר לכך - לספוג עוד ועוד עלבונות. להרגיש שאתה לא מספיק מוערך.

"הדבר הזה, של המעביר על מידותיו, הוא עבודת חיים בשבילי. גם כשפוגעים בך, גם כשאתה בטוח שמגיע לך, לחשוב שלא מגיע לך כלום. להגיד - אני משתדל, ומה שהקב"ה יחשוב שצריך לבוא יבוא. זו עבודה יומיומית, קשה, מול אשתי, הילדים, כולם".

ספר על משהו מעניין שקשור ליצירתך.

"ב"ה בקרוב אוציא שיר חדש, אותו הלחין חנן בן ארי. ההיכרות שלנו הולכת הרבה שנים אחורה. חנן היה סולן בלהקת החתונות 'קולות', ואני בלהקת 'ענבי הגפן' הוותיקה ממנה. עם הזמן, שמעתי יותר ויותר שהרבה להקות, כולל 'קולות', לומדות איך להופיע טוב יותר דרך ההופעות שלנו. וככה שמעתי עליו.

"כשחנן הוציא את השיר הראשון שלו שפרץ, 'ממך עד אלי', מאוד התלהבתי. זמן קצר לאחר מכן נפגשנו בתוכנית משותפת ברדיו 'קול ברמה'. התחלנו לדבר, ואמרתי לו שאשמח אם הוא יכתוב לי שיר לאלבום הקרוב. חנן אמר שלכתוב יותר קשה לו, אבל ישמח להלחין עבורי, אם יהיה טקסט טוב מספיק.

"לקחתי מילים שכתב משה קלוגהפט, שהוא בין היתר יועץ פוליטי וכותב שירים מוכשר, והצעתי אותן לחנן. חנן חשב שזה טוב, ולפני אחת ההופעות שלו שהייתה באזור הבית שלי, בקיבוץ חפץ חיים, הוא קפץ אלי ואמר: 'עכשיו אלחין את השיר. על המקום'. הבאתי לו אורגנית חבוטה, ואז הקסם התחיל לקרות. הלחן של חנן מאוד יפה. אני מחפש את המעבד שיתאים וכשאמצא ב"ה נקליט אותו".

כמה וכיצד הקב"ה נוכח בחייך, ובאיזה אופן הוא משפיע על עשייתך?

"אני כל הזמן מרגיש כאילו יש זרקור מלמעלה שהקב"ה שם עלי ורואה אותי בכל צעד ושעל. ראיתי ואני עדיין רואה השגחה פרטית ברמות הזויות. יש דברים שאני חושב עליהם לאחר מעשה ולא מאמין שהם קרו.

"למשל, אבא שלי ז"ל נפטר לפני חודש וחצי. חודשיים לפני שאבא שלי נפטר, המנהל שלי שלח אלי את הלו"ז של כמה חודשים קדימה. אני עובר עליו, ורואה שבשבוע מסוים אין כלום. ממש שום הופעה. הייתי בהלם. דברים כאלה לא קורים. אבא שלי נפטר בערב שבת, וקמנו מהשבעה ביום ראשון לאחר מכן. השבעה נפלה בדיוק על אותו שבוע. בתוך כל העצב, מאוד שמחתי שלא אכזבתי אף אחד בביטול הופעה באירוע שלו. זה פשוט לא יאומן".

שתף במשהו מעניין ו/או מרגש הקשור למשפחתך

"אני בן בכור במשפחתי, וגם מהסיבה הזו, מאוד קשור להורי. אבא שלי נפטר בגיל 64, ולמרות שב"ה הספיק הרבה, בעיני זה ממש בטרם עת. אבא שלי מאוד השפיע עלי, והוא מאוד חסר לי. אבא היה קצין במשטרה, יצא לפנסיה מוקדמת, וב-13 השנים שלאחר מכן, עד שחלה, החליט לא לעבוד ורק להתנדב. אבא ניהל שני כוללים, שלושה בתי כנסת, והתנדב בכמה עמותות. בשנים האלה הוא עשה את מה שבאמת רצה לעשות אבל לא היה יכול כל החיים.

"תוך כדי זה, גילו לאבא גידול אלים במוח, ולאט לאט המחלה התגברה. בהתחלה חצי גוף שלו היה משותק, אחר כך הדיבור נעלם, וכו', עד שכבר הפסיק לזהות אותנו. זה היה נורא. מדובר בסוג של גידול שאי אפשר לנצח, אלא רק להאריך מעט את החיים. בתוך כל זאת, סעדנו את אבא ב-100%, ולכולנו היה מאוד קשה.

"כולנו הבנו לאן זה הולך, ואמא שלי החליטה שהיא רוצה שהוא ימות בבית. בלי בתי חולים. היינו עושים סבב, שלושת האחים, מי יהיה בבית בשבת. מצמרר אותי לחשוב על זה, אבל החלפתי עם אחי שבתות, וכך יצא שהייתי איתו ברגעים שנפטר.

"אבא כבר מאוד מאוד סבל, ולכן לקח משככי כאבים חזקים במיוחד. כמה דקות לפני ששבת נכנסה, הרגשתי צורך לשבת לידו ולהגיד לו כמה דברים. הייתה לי הרגשה שזה עכשיו או לעולם לא. היה קשה לראות את זה עליו, אבל הרופאים אמרו לנו שאבא שומע אותנו ומבין הכל.

"התקרבתי אליו, אמרתי לו תודה על כל מה שהוא עשה לנו, הבטחתי שנשמור על אמא שהוא כל כך אהב, על אחותי הקטנה, ושהוא יכול להיות רגוע ומשוחרר. כשחזרתי הביתה מבית הכנסת, אבא התחיל לנשום בכבדות. מיד ידעתי שאלו נשימותיו האחרונות. זמן קצר לאחר מכן הנשימות הלכו ונעשו חלשות יותר ויותר, וכמה דקות לאחר מכן הוא נפטר".

ספר על לימוד שהיה משמעותי במיוחד עבורך.

"כל שנה בראש חודש אב, המנהל שלי נעם חייט ואני אומרים שלום לאישה וילדים, ונוסעים לישיבה בירושלים. בתשעת הימים כידוע אסור לנגן, אז אנחנו מגיעים לישיבת 'נתיב אריה' של הרב בינה בעיר העתיקה, ממש על הכותל, ומתנתקים מהכל.

"קמים לשחרית בשש, ועד שתיים בלילה לומדים. יותר מאברכים צעירים. אנשים שכבר שמכירים אותנו, גם תלמידי חכמים, באים ללמוד איתנו. אחרי הלימוד הזה אני חוזר הביתה בן אדם אחר. חצי היום הראשון הוא קשה, אבל לאט לאט זה נהיה נעים יותר. האורות של הימים האלה נשארים בי הרבה אחרי שאני חוזר לשגרה".

פגישה/שיחה מעניינת שהייתה לך פעם?

"את ישי ריבו אני מכיר מגיל מאוד צעיר. בתחילת דרכו המוזיקלית ישי בכלל לא חלם להופיע בעצמו. הוא רק רצה לכתוב ולהלחין שירים לאחרים. הוא היה כותב ומלחין שירים בדקות. זה היה מטורף. ישי התקשר אלי הרבה פעמים, ביקש שאעזור לו בכל מיני דברים שקשורים למוזיקה, ובאמת השתדלתי לעזור ולכוון. לישי יש כוח רצון בלתי רגיל, וכמובן גם כישרון ענק. אמנים צעירים יכולים להסתכל עליו ולקבל המון השראה".

מה הדבר שהכי מרגש אותך וקשור ליהדות?

"הקב"ה מזכה אותי בכך שעיקר פרנסתי היא מכך שאני משמח חתנים וכלות. זה מאוד יהודי ומאוד מרגש. מטבע הדברים, ניגנתי בהמון חתונות עד כה, חלקן מרגשות באופן מיוחד. אחת החתונות היותר מרגשות שניגנתי בהן הייתה חתונה שבה הכלה סבלה מניוון שרירים, ונעזרה בכסא גלגלים חשמלי.

"החתן, לעומת זאת, היה בריא מבחינה גופנית. אולי בגלל זה, ואולי בגלל סיבה אחרת, הכלה אמרה שהחלום שלה הוא לצעוד לחופה לבד. הכלה הגיעה עם כסא הגלגלים עד לשביל שמוביל לחופה, ושם נעצרה. בנקודה הזו היא נעמדה על שתי רגליה, ובעזרת שתי מקלות התחילה להתקדם לעבר החופה.

"הכלה הלכה מאוד מאוד לאט, ובכפיפות קומה, והמראה הזה היה סוחט דמעות. כמעט כל מי שהיה שם בכה. הנגנים נגנו ובכו, עליהם לא הרגישו, אבל אני שרתי וזה כן היה ניכר. שרתי לה את 'פיה פתחה בחכמה', וזה משהו שאי אפשר לשכוח. עד היום, באירועים מיוחדים של המשפחה שלהם היא שולחת לי הודעות 'נולד לנו ילד', חגגנו  כך וכך, וכו'".

ספר על תפילה שהייתה משמעותית במיוחד עבורך.

"כשאשתי הייתה בהיריון הראשון גרנו בקראוון קטן בגבעת וושינגטון. ערב אחד, שגרתי למדי, הופעתי בחתונה, ואיך שאני נכנס לרכב אשתי מתקשרת אלי ואומרת לי: 'שמעתי את התינוק שלנו צורח אלי מתוך הבטן'. אשתי מאוד חכמה, ומחוברת לה', ואני לא מזלזל באף מילה שלה, אז דהרתי הביתה כדי להרגיע אותה.

"איך שאני מגיע, באחת בלילה, אני מקבל טלפון מדודה שלי. אני מסתכל על השעון ולא מאמין – מה פתאום היא מתקשרת אלי בשעה הזו. זה בחיים לא קרה. עניתי, היא שאלה אם דיברתי הערב עם ההורים שלי, ועניתי שלא. בתגובה, היא המליצה לי להתקשר הביתה.

"מיד התקשרתי, אמא שלי ענתה, וספרה שאחי אלעד נפצע קשה בפיגוע במכינת עצמונה בה למד. המכינה הייתה בגוש קטיף, וחדר אליה מחבל ארור. ההורים שלי ניסו לברר מה מצבו, אבל אף אחד לא היה מוכן לומר מילה.

"היום, כשהפרטים יותר ידועים לנו, אני יודע שהתינוק שלנו צרח בדיוק ברגעים שבהם אלעד נפגע. זה מצמרר. ב"ה, בת דודה שלי שגרה בגוש קטיף, הייתה בזירה, והצליחה לברר לנו קצת פרטים. היא ספרה שאכן אלעד נפצע מאוד קשה, ושחייבים להתפלל לרפואתו בכל הכוח.

"באותם רגעים התפללתי לה' כמו שלא התפללתי בחיים שלי. יש רגעים שמוציאים ממך את המקסימום. ובאמת זה היה מקרה מאוד קשה. המחבל שחדר למכינה הרג שני תלמידים מחוץ לבית המדרש, ואז נכנס אליו. ב"ה רוב התלמידים לא היו בבית המדרש כי הייתה באותו לילה חתונה של אחד החבר'ה, אבל בכל זאת התוצאות היו מאוד קשות – חמישה חברים של אחי נהרגו.

"היום, לאחר מעשה, אנחנו יודעים שאיך שהחבר'ה שהיו בבית המדרש, באמצע הלימוד, זיהו שמדובר בפיגוע, הם כיבו את האור כדי שהמחבל לא יראה כלום. מיד אחרי שהם כיבו את האור, אחי קלט שתאורת החירום נדלקה. כולם שכבו על הרצפה כדי להסתתר, אבל אחי טיפס כדי לסגור אותה.

"בדרכו לעבר תאורת החירום, לאחר שיצא מהמסתור כדי להציל את החברים שלו, אחד הצרורות של המחבל פגע בו. למרות הפגיעה הוא התחיל לזחול לכיוון היציאה השנייה מבית המדרש. המחבל לא נכנס פנימה, אלא עמד בכניסה, ירה וזרק רימונים, והם ניסו להימלט לעבר היציאה השנייה.

"במהלך הזחילות, בחושך מוחלט, קשה לדמיין את זה, אבל אחד מחבריו זחל, עלה עליו בטעות, ובדיוק ברגע הזה חטף פגישה קשה מרימון, ומת מפצעיו. אחי המשיך בזחילה, וב"ה הצליח להינצל, ומיד הבהילו אותו לבית החולים, שם עבר ניתוח מאוד מורכב, מכיוון שהוא נפגע בכבד, בריאה, וברגל.

"אחרי הניתוחים, הרופאים אמרו לו שלא יגייסו אותו, שיצלע כל החיים, אבל ב"ה בכוחות אדירים, שכללו אימונים מפרכים, הוא חזר לעצמו. זמן קצר אחרי הפיגוע הוא קיבל פרופיל 72 והתגייס לשריון. זה בלתי יאומן, אבל כך אכן קרה.

"כמה חודשים לאחר מכן, הזמינו אותי להופיע באירועי יום העצמאות בגוש קטיף. זה היה יום העצמאות האחרון שבו גוש קטיף עמד על תלו והיה בידינו. באמצע ההופעה סיפרתי את הסיפור שלו, והזמנתי אותו לשיר איתי. הוא עלה, על קביים, ושרנו יחד את 'אחינו כל בית ישראל'. גם זה, בין היתר, היה אירוע מרגש ברמות אדירות, שמצטרף לרשימת האירועים אותם לא אשכח כל ימי חיי".

פורסם לראשונה באתר הידברות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!