יוסי והצעקה • ישי לפידות עם סיפור על 'שבבניק'

הוא היה עובר ברחובות העיר בקול תרועה גדולה.

הילדים היו מפנים ראש בכדי להביט במכונית הרעשנית שחוצה את הרחוב; המבוגרים היו סותמים אוזן. מי זה המשוגע שחייב 'להרים' את הרחוב עם אגזוז שעושה כזה רעש...?

"שבבניק", היו מפטירים לעצמם ולילדיהם, לאחר שהרכב היה נעלם במעלה הרחוב הראשי של העיר.

אבל זו הייתה הצעקה שלו.

החיים לא הותירו לו הרבה ברירות. לגדול בבית עם תשעה אחים ואחיות, זהו סיכון לא קטן לילד שנולד עם הפרעות קשב לא מעטות ואישיות מורכבת.

בגיל צעיר, כשאחותו חלתה בסרטן וכל מעייני הבית - ובמיוחד של ההורים - היו נתונים לה, יוסי (שם בדוי, אך דמות אמתית) איבד את דרכו לגמרי. תשומת הלב שחסרה, הפיקוח והחינוך שלא נמצאו בבית עם חסרון ההורים, עשו בו שמות.

המשפחה לא יכלה לשאת את שתי המערכות המורכבות. ילדה חולה שזקוקה לטיפול יום-יומי, וילד חריג בשכונה החרדית היו משאות כבדים עבור זוג ההורים ונטל גדול מדי על המשפחה.

אז יוסי נשלח לחו"ל, לקרובי משפחה שהסכימו לתמוך בילד מישראל.

בישיבה המקומית הוא לא החזיק מעמד יותר מכמה ימים. השפה, המנטליות, המרחק מהבית, וחוסר יד אוהבת של אמא עשו את שלהם.

הוא מצא עבודה. מבוקר עד ערב עמל וטרח בחנות הבשר הכשרה של הקהילה החרדית. עצל או מפונק הוא אף פעם לא היה. אחרי שנה כבר היה בידו סכום כסף שלא הורגל בו. אבל יוסי חסך. הייתה לו תכנית סדורה ועיקשת, והממון שחסך אט-אט היה חלק ממנה.

לאחר שנה וחצי בגלות הכפויה, הוא חזר הביתה, לבני-ברק.

מיד כששב למחוזות ילדותו רכש יוסי רכב. כזה עם 'לוק' של צעירים. עם צבע עז ומראה נוצץ. לאחר הקנייה נסע למוסך של חבר: "אח שלי, אתה מרכיב לי כאן את האגזוז הכי 'קול' שיש לך במלאי, משהו שלא מוצאים, אחי, כשאני נוסע אני רוצה שכל הרחוב ירעד, יעצור ויביט בי".

החבר מהמוסך חייך: "למה לך כזה, ילד?"

הוא השפיל לשנייה מבט לרצפה ומיד הרים ראש וחייך: "עזוב אחי, לא תבין"...

כשהרכב היה מוכן, לא היה מאושר ממנו בגוש-דן. הרכב היה מרכז חייו. מידי יום היה מבצע 'רונדלים' הלוך ושוב ברחוב רבי עקיבא, ומקפיץ את העוברים והשבים עם האגזוז הצעקני.

"ואתה יודע למה עשיתי מה שעשיתי" - הוא סיפר לי השבוע - "זו הייתה הצעקה שלי! זה היה הקול שלי. הקול שאף פעם לא נשמע. לא בבית, לא בבית הספר ולא ברחוב.

"אני, יוסי הקטן, זה שאף אחד בעיר הזאת לא שם עליו, זה שתמיד היה בצל של כולם, זה שאף אחד 'לא ראה אותו ממטר'. אני, יוסי השקוף, חרשתי כל יום את הרחוב הראשי של העיר בצרחה ענקית שנשמעה מהאגזוז ויצאה לי מהבטן - וכל הרחוב הביט בי. ראיתי הכל, היו מבטי הערצה של ילדים, היו מבטי שנאה של מבוגרים, אבל לא היה אכפת לי. אני ידעתי: עכשיו כולם שומעים אותי. אני יוסי, החזן הראשי של בני ברק"..

מחלת האב

האחות הייתה כבר בשלבי החלמה, הבית חזר לתקנו, העתיד נראה קצת יותר מבטיח. ואז הלם במשפחה האסון הבא - אבי המשפחה חלה באותה מחלה נוראה.

המשפחה חישבה שוב להתרסק, כשמנהיג המשפחה מוטל במיטתו מתייסר בכאביו, והבית כולו שוב מטפל בחולה במצב קשה.

האמא, שכרעה תחת המטלות המשפחתיות והטיפול באב החולה, החליטה להביא פיליפיני שיעזור ויסייע לאב החולה בצרכיו הבסיסיים: מקלחת, שירותים והלבשה.

ואז, אז הגיעה ההפתעה: מכל בני הבית היה זה יוסי שיצא נגד, שהטיל וטו: "לא היה ולא יהיה. אף אדם זר, בוודאי לא 'שכיר חרב' מארץ רחוקה, לא יטפל באבא שלנו. אני אעשה זאת!"

עיניים הורמו בהפתעה, כמעט בחיוך מר. יוסי? הכבשה השחורה של המשפחה? מקור הבושה והפדיחות מהשכנים? זה עם המפלצת המרעישה שחוזר בלילה מאוחר ומעיר את כל הרחוב, הוא ייטפל באבא?

אבל אז התגלה היוסי האמיתי. זה שהחיים הקשים והמורכבים הסתירו בכל השנים את הלב הגדול שלו. יוסי עזב הכל, חברים, עבודה ובילויים. ויום-יום, מבוקר עד ערב, טיפל באביו במסירות.

הילד שהיה אימת המשפחה והעיר, היה עומד במקלחת, מנקה ושוטף, מסבן את הגב של אביו והדמעות היו זולגות על הגב החשוף של האב החולה.

כשהוא מספר לי על התקופה ההיא, דמעה סוררת מחליקה מתחת למשקפי השמש הקשוחים שלו. "אבא היה שואל אותי: מה זה יוסי, מה הטיפות החמות על הגב?

"אל תדאג אבא, זה שמן, שמן עיסוי טוב וחם, זה יעזור לך אבא, אל תדאג. ככה הייתי משקר לו והדמעות היו ממשיכות לזלוג".

לפני שנתיים הלך האב לעולמו. יוסי כבר לא נוסע ברחוב הראשי של בני-ברק עם אגזוז רועש. את הזעקה שלו הוא משמיע היום בדרכים אחרות.

אבל אתם, כשתראו בפעם הבאה 'שבבניק' סורר נוסע על קטנוע מרעיש, כולו שוויץ ורעש, אל תנודו לו בשלילה. אולי מתחת לקסדה יש ילד מתוק עם לב ענק שלא קיבל מספיק תשומת לב, ורק מבקש לצרוח לכם דרך האגזוז הרועש שגם הוא כאן, וזקוק לאהבה בדיוק כמוכם.

מתוך: 'אישי בשישי' - תוכניתו של ישי לפידות ברדיו 'קול חי'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!