מותו הנוראי של הנער האתיופי / גרשון פרוש

ביום שישי שעבר התרחש אירוע נורא. צעיר ממוצא אתיופי, יהודה ביאדגה ז"ל, נורה למוות בידי שוטר.

העובדות שאין לגביהן מחלוקת הן שהמשטרה הוזעקה לאחר שהתקבל דיווח על השתוללות של צעיר, כנראה מעורער בנפשו, חמוש בסכין.

שוטר שהגיע לזירת האירוע הבחין בצעיר מתקרב לעברו עם סכין שלופה, ירה בצעיר ופצע אותו פצעים קשים שהביאו למותו מאוחר יותר בבית החולים.

אלה הן העובדות, אבל אלה מסתירות מאחוריהן תמיהות מטרידות. האם הירי היה הכרחי? האם אי אפשר היה לסיים את האירוע אחרת?

השוטר טען שחש בסכנת חיים ופעל בהתאם, אולם תגובתה של קהילת יוצאי אתיופיה הייתה קשה ונחרצת: "יהודה לא נהרג – הוא נרצח", "אם יהודה לא היה בן הקהילה האתיופית - זה היה נגמר אחרת", "אפילו מחבלים לא הורגים בצורה כזאת".

התחושה של הקהילה היא שרק צבע עורו של יהודה ז"ל גרם לאצבעו של השוטר להיות קלה על ההדק. אין זו הפעם הראשונה שהמשטרה מואשמת באלימות יתירה כלפי בני העדה האתיופית, וכבר ראינו בעבר הפגנות סוערות של בני העדה כנגד תופעות של אלימות כזו.

אגב, התחושה הזו של בני העדה, לפיה המשטרה נוקטת כלפיהם באלימות יותר מאשר כלפי קבוצות אחרות, מקבלת אישוש במסגרת מחקר אקדמי שפרסם פרופ' גיא בן פורת מאוניברסיטת בן גוריון לפני כחודשיים.

משטרה היא גוף כוחני בהגדרתו, וטוב שכך. אי אפשר תמיד לשמור על שלום הציבור מתוך גישה מחויכת וחביבה, וכאשר פועלים נגד עבריינים קשוחים ואלימים, אין מנוס ממידה של אלימות נגדית.

כך גם במקרים של הפרות סדר שפוגעות בציבור, אינני מצפה מהמשטרה לחלק למתפרעים פרחים אלא לפזר אותם בכוח. זו תפקידה של המשטרה.

עם זאת, קיימת תחושה בקרב ציבורים שונים לפיה המשטרה נוהגת במידת איפה ואיפה ונוקטת כלפיהם ביתר אלימות מאשר כלפי קבוצות אחרות. כך הערבים, כך המתנחלים, כך החרדים. למרות שלפעמים הטענות הללו מוגזמות, קשה לומר שאין דברים בגו.

אין הצדקה לאלימות משטרתית מוגזמת, ועל אחת כמה וכמה כאשר זו מופעלת כלפי אוכלוסיות מסוימות יותר מאשר כלפי אחרות. בעבר ניסיתי לא להצדיק, אבל לפחות להבין את הגורמים לתופעה הזו.

אולי היא נובעת מכך שאוכלוסיות מסוימות נוטות להפר את הסדר בצורה קשה יותר מאחרות, נטייה שגוררת תגובה קשה מצדם של השוטרים?

אם נרצה להיות ביקורתיים יותר כלפי המשטרה, אולי יש ציבורים במדינת ישראל שסובלים מהסתה תקשורתית שיוצרת כעס ושנאה כלפיהן, רגשות שצפים ומפעפעים מבעד לאלות השוטרים?

כיוונים מעניינים, אבל התיאוריות הללו מתנפצות לרסיסים על סלעי המקרה של העדה האתיופית. מדובר בקבוצה שקטה, באנשים שמשתתפים במערכות המדינה, ובעדה שזוכה לחיבוק חם מצד מעצבי דעת הקהל בישראל.

לא שונאים אותם, הם לא אלימים יותר מאחרים, ועדיין המשטרה נוטה להפעיל כנגדם מידה יתירה של אלימות. מסתבר שאולי יש לגורמים הנ"ל השפעה מסוימת, אבל את הסיבה העמוקה יש לחפש במקום אחר.

אבל לא צריך לחפש הרבה, כי התשובה פשוטה. פשוטה ונוראה כאחד. למה שוטרים מפעילים יותר אלימות כלפי קבוצות מסוימות באוכלוסייה? כי הם שונים. זה הכול. כל כך פשוט.

שנאת זרים היא תופעה שימיה כימי עולם. כאשר אני עומד מול אדם שדומה לי, אני חש חיבור טבעי אליו, חיבור שלא נובע מההיגיון ומהשכל אלא ממעמקי ההכרה ומאחוריה. כאשר מצד שני עומד מולי אדם ששונה ממני באורחות חייו, בתרבותו, בלבושו, בצבע עורו או בלשונו, הוא מקושר אוטומטית במוח שלי למוקדים האחראים על פחד ושנאה. ככה אנחנו. בני אדם. הקישור הזה איננו מחויב המציאות ואפשר להיאבק בו, אבל זה לא קל. לא לחינם נדרשה התורה לצוות 36 פעמים בתורה על אהבת הגר ועל יחס הוגן כלפיו. מדובר במצווה לגמרי לא פשוטה שדורשת מאדם לעמול קשה ולעקור מנפשו את הנטייה העמוקה לסלוד ולפחד מזרים וממוזרויות.

אני מכיר יותר את הפחד הזה בהקשר החרדי, ונתקלתי במקרה לאחרונה בביטוי תקשורתי לפחד הבלתי רציונלי הזה. כותרת הכתבה הייתה "חילונית נכנסה למאה שערים והותקפה באלימות". בכתבה עצמה מסופר ש"המון חרדי זועם היכה אותה בכל גופה" ובהמשך תואר האירוע כלא פחות מאשר ניסיון רצח: "כמעט לינץ' במאה שערים...". התמונה שעלתה מקריאת הכתבה הזכירה חייל שנפל לידיו של המון פלשתינאי מוסת בקסבה של שכם. מזועזע כולי נכנסתי מיד לסרטון שמתעד כביכול את רגעי האימה, והתחלתי לצחוק. מה שראו שם היה נערה שדרכה נחסמה על ידי בריון מקומי, לא חכם במיוחד, היא שבה ודורשת תשובה למה לא נותנים לה לעבור והוא משיב לה שוב ושוב בגסות. לא אהבתי את המחזה, אבל מכאן ועד ללינץ' המרחק גדול. האם הכתב משקר? ובכן, חלק מהתיאור שלו אכן חוטא לאמת, אבל משקף לצערי את הנרטיב שלו ושל רבים אחרים, נרטיב של פחד מהזר ומהשונה.

השוטר שירה ביהודה ביאדגה ז"ל איננו רוצח. אני מאמין לו שהוא חש איום על חייו. למה שיירה למוות באדם אם לא חש איום כזה? השאלה שצריכה להישאל היא מדוע הוא חש איום במקום שככל הנראה הוא לא היה קיים. להערכתי, באותן שניות של פעולה תחת לחץ לא תפקדו מנגנוני הבקרה המודעים של השוטר והותירו את השליטה על מעשיו בידי האינסטינקט הבסיסי שקטלג את הצעיר האתיופי, הזר, השונה, כמקור סכנה. זהו גם המנגנון שפועל לעיתים אצל שוטרים שבאים לפזר הפגנה של מתנחלים/ערבים/חרדים/אתיופים. ברגעים של לחץ ואלימות נחלשים החסמים המודעים ומאחוריהם מבצבצות הדחייה והניכור. אם נקבל את ממצאיו של מחקר שנערך ב 2016 ע"י משרד החינוך, לפיו ילדים יוצאי אתיופיה סופגים אלימות ממורים פי שניים משאר התלמידים, נבין שהאינסטינקט הזה איננו נחלת המשטרה בלבד.

המשטרה תחקור את הירי ותסיק מסקנות לגבי עצמה. אולי רשויות השלטון יקשיבו גם הם לדברים הקשים שמוטחים בהם על ידי בני העדה האתיופית ויעשו משהו בנידון. אבל יש מסקנות שכולנו, כחברה, חייבים ללמוד מהמקרה הנורא הזה. אנו צריכים ללמוד על כוחה של דעה קדומה, להכיר את המנגנונים האפלים שבנפשנו ולהבין היכן וכיצד הם משפיעים עלינו. האם אנו איננו נופלים בזה? האם גם לנו אין את ה"זר" ואת ה"שונה" שלנו שאנו מתייחסים אליו בחוסר סבלנות ובחשש? זה יכול להתבטא ברמת ההזדהות שלנו עם הסבל של הזולת, במידת הנכונות שלנו לעזור לאדם במצוקה, בנכונות להתפשר ולוותר, ובאלף ואחת דרכים אחרות.

ואם אנו חושבים שלנו זה לא יכול היה לקרות, ואם איננו מוכנים להכיר בכך שגם לנו יש מה לתקן ביחסנו למי ששונה מאתנו, אז בואו נוותר על צקצוקי הלשון והביקורת (המוצדקת!) כלפי המשטרה. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!