שלא יתפסו אתכם לא מוכנים

"שיהיה בהצלחה", גולדברג טפח על גבי שהיה רכון על המזוודה.
ארזתי את החפצים שלי לקראת השבת הראשונה בבית של המחותנים, אבל משהו בטון שלו היה נשמע לי משונה.
"מה יש?" סובבתי אליו את הראש, "מה לא טוב?",
אבל הוא המשיך לשמור על זכות השתיקה, מביט בי באותו חיוך מסתורי.

שרעבי, שבדיוק נכנס לחדר הפטיר לעברי, "תעשה חיים ב'שבת גיהינום'". הוא היה קצת יותר נחמד והסביר לי שככה מכנים את השבת הראשונה שבה החתן מתארח בביתה של הכלה. לא הסכמתי אתם. "נכנסתי למשפחה מצוינת", ניסיתי להגן על כבודה של משפחת כלתי ," וחוץ מזה שאם הכל היה כל כך בסדר, אין סיבה שגם הפעם לא יהיה". הם לא התאמצו לתקן אותי, רק חייכו זה לזה כחתנים וותיקים ומנוסים.

האמת, שהסיטואציה הזו נשכחה ממני לחלוטין. לא זכרתי אותה כשצעדתי עם השווער לעתיד לבית הכנסת וקיבלתי טפיחות על השכם ואיחולי מזל טוב נרגשים. לא זכרתי אותה כששרנו יחד במקהלה אדירה את 'שלום עליכם' ו'אשת חיל', לא זכרתי אותה כשנאמתי בביטחון ובשטף את ה"וורט" שהכנתי.

אפילו עניין האוכל עבר בשלום. הוא היה מצוין, ערב לחיכי וזכרתי למסור תודה ו'ישר כוח' על כל מנה שהוגשה. כל החזיונות האפוקליפטיים על עוף מכובס וטחינה דלילה לא הוכיחו את עצמם.

שכחתי מהסיטואציה הזו כמעט לחלוטין.

רק כמעט.

החלק הזה בסעודה דווקא התחיל באווירה טובה וחגיגית. הצלחות פונו, השולחן נוקה משאריות לא רצויות, והנה הגיעה העת לדובדבן שבקצפת, תרתי משמע, לזמן הקינוחים, הפירות והפיצוחים. עת בה כל אחד מוכיח את כישוריו הקולינריים בפני החתן המופלג. היו את המוסים שהכינה השווגיער, היה פאי התפוחים והקראמבל (אני יודע את השמות כי הם טרחו להכריז עליהם כמו שמכריזים על 'עלייה')

והיה את מגש הפירות המפואר שהכינה כלתי הטרייה. הם החליטו, כמו רבים מבתי ישראל לערוך את סדר ט"ו בשבט כשכל המשפחה בדגש על כל...נמצאת יחד. כולם התפעלו ממנו(מהמגש, לא ממני....) בהשתאות, ובצדק. הוא היה באמת מרשים. מה לא היה בו, ליצ'י ופיטאיה, אננס טרי ודובדבנים בשרניים, ועוד פירות אקזוטיים, נדירים, צבעוניים ונוטפי ריח משכר. "קודם כל נברך על פירות שבעת המינים ורק אחר כך נפתח את המגש", הכריז האב הגאה ואכן ברכנו כולנו לפי סדר הקדימה.  

ואז זה קרה.

השווער קרב לכיווני את מגש הפירות המפואר ואמר "צבי מתכבד להתכבד הראשון". כולם חייכו מההברקה. גם אני. שתי שניות אחר כך, נמחק לי החיוך מהפנים.

נטלתי פרוסת אננס טרי,בשרנית ונוטפת עסיס ורציתי לברך בקול רם ובכוונה, כיאה לחתן הנכבד.

'רגע', אני חושב לעצמי ומתחיל להזיע 'אננס זה העץ או אדמה?'  השניות מתקתקות, כולם מביטים בי, דממה מביכה משתררת בשולחן, חם לי וקר לי, אני מתחנן שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. אבל שום נס לא מתרחש, אף אדמה לא גואלת אותי, עייני כולם נעוצות בי בתמיהה, אני לא מצליח לחשוב בהיגיון רק מהמחשבה האיומה על מה שהם חושבים על החתן 'עם הארץ' שלהם.  

בסוף, לאחר דקה ארוכה שנדמית כנצח, יוני הקטן מציל את המצב ושואל "מה מברכים על אננס?". אני סוף סוף מברך ומבין בכל ביס את החיוך המסתורי של גולדברג.

רוצים לבדוק אם אתם בקיאים בברכות? כנסו לאתגר הברכות שלנו ואולי תזכו במגש פירות מפנק.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!