המצליחנים יודעים לסלק מכשולים, אבל לא בכוח, רק במוח

פעם ראיתי סטיקר ש'תפס' אותי: "אל תעמוד על שלך, תן לאחרים לעשות זאת במקומך". בתחילה גיחכתי, אם אני לא אדאג לעצמי, מי ידאג לי? ובכל זאת בהמשך הפנמתי את המסר: מותר וחובה לדאוג לעצמך, אבל כשאתה רואה שזה לא הולך – אל תמשיך להתעקש.

ישנה אמירה רווחת בפי העולם: "אם לא הולך כפי שרוצים – רוצים כפי שהולך". אדם צריך להכיר בנתונים ובעובדות ולא להמשיך ללכת עם הראש בקיר, רק בגלל שהוא החליט כך או כך.

לפעמים אדם נכנס לאמביציה מטופשת להוכיח לעצמו, לסובביו, או לעולם כי הוא כן יכול והוא כן מסוגל, והוא הולך בעקשנות מדחי אל דחי, חוזר אל קיאו ומדשדש בו, ואנשים מסובבים אצבעם ברקה ושואלים: זהו האיש החכם שהכרנו? מה קרה לו?

כי כאנשים מאמינים אנחנו צריכים להפנים דבר פשוט מאוד, אנחנו אמנם עושים את שלנו, אך את הכל מסובבים מן השמים, ולכן אחרי שאדם סיים לעשות את מה שמוטל עליו – כל היתר מנוהל מלמעלה, וכפי שאמרו חכמים: "הגזירה אמת והחריצות שקר"!

את הדבר הזה ניתן ללמוד מפרשתנו. עקשנותו של פרעה היא זה שהייתה בעוכריו, הוציאה ממנו את התסכול, גבתה ממנו ומעמו קרבנות גדולים וכילתה את מצרים. אז נכון, שכאן יד ה' היתה בו, להקשות ולהכביד את ליבו, אבל עלינו ללמוד מכך לעצמינו, כמה פעמים אנו – כהורים וכמחנכים – מקשים את ליבנו וגורמים לאסונות בידיים ממש?!

בפרשתנו, פרשת וארא, אנו קוראים על שבע מכות שמצרים 'חטפו' בדרך ליציאתם מכור הברזל. המכה השנייה היא מכת צפרדע. הכתוב אומר "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים", חכמינו זכרונם לברכה דייקו למה נכתב "ותעל הצפרדע", ולא 'ויעלו הצפרדעים', שהרי לא צפרדע אחת הייתה כאן אלא רבבות, כמו שכתוב "ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך".

ודרשו חז"ל כי בתחילה עלתה צפרדע אחת. באו חכמי מצרים וחרטומיה והחלו להכותה. ובכל מכה ומכה יצאו נחילי צפרדעים ומילאו את הארץ. והם, בלהטם המשיכו להכותה עוד ועוד.

זהו בדיוק העקשן שלא יודע לרדת מהעץ. הוא רק ייתן עוד מכה אחת והצפרדע תמות, רק עוד מכה אחת, אחרונה. וכך, עם העקשנות הזו בלעו המצרים צפרדעים בימים הבאים.

אמנם כאן במצרים, הכביד הקב"ה ליבו של פרעה. ואכן כולם שואלים, והלא יש בחירה לאדם, ולמה זה מנע ה' את הבחירה מפרעה? ותירצו, כי חלילה לא נמנעה הבחירה מפרעה, אבל "הצדיקים ליבם ברשותם והרשעים ברשות ליבם", הצדיק לא הולך אחר ליבו אף פעם, הוא משתדל ללכת אחר המוח ולא אחר הרגש.

לעומת זאת, הרשע, תמיד יתפתה ללב. לא היה צריך הקב"ה לחולל אצלו שינוי מיוחד בנפשו, כי ממילא הלך אחר ליבו וליבו היה כבד. ועל כך נענש פרעה ונענשו עמו כל מצרים, כי הלכו אחר נטיית ליבם ההרסנית ולא אחר שכלם ומוחם. לשעבד שישים ריבוא נראה לכם הגיוני? להטביע תינוקות בני יומם בים נשמע לכם סביר?

כן, כך זה כשהולכים אחר הרגש והאמוציות ולא אחר השכל.

אדם צריך לדעת לוותר. בבית, בבית הכנסת, במכולת, באוטובוס, בקופת חולים. בכל מקום בו הוא נמצא. הוויתור מסגל בקרב האנושות רוגע ואושר. כשאנחנו מסוגלים לוותר – אנחנו מסוגלים להכיל את השני. וההכלה זה שם המשחק.

בני אדם רגילים לחוש כאילו מישהו לוקח להם, נכנס להם לטריטוריה. אם אדם היה מפנים כי "אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו", ממילא היה מתייחס באהדה ובהבנה לזולת ולסובב אותו.

אבל לפני הכל, חובה לוותר בבית פנימה. בין איש לאשתו, בין אח לאחותו. "לימדה אותך התורה", אומר המדרש, "שתהא וותרן בתוך ביתך". לא די הוותרנות בחוץ, ברחוב, בכיכר העיר. שם נוח לוותר כדי לצאת צדיק. אלא, קודם יש לוותר בבית ומהבית זה מקרין החוצה לרחוב ולסביבה.

פתחנו בסטיקר ונסיים בסטיקר נוסף: "בכביש תהיה חכם ואל תהיה צודק", והחיים הם כביש אחד גדול. כדאי להיות חכמים ופחות צודקים, מאשר צודקים ופחות חכמים. וכבר אמר רבי ישראל מאיר מראדין ה'חפץ חיים': "כל חיי ויתרתי ומעולם לא הפסדתי".

השבוע ארחנו בבית ספר 'מדעים ויהדות' את שר הכלכלה והתעשייה ידידי מר אלי כהן. מבחוץ רעמו תותחי הפוליטיקה, כחלון פיטר את גלנט וגבאי את לבני, אבל לנו הייתה שיחה חינוכית שיש בה מוסר השכל. כהן דיבר על עולם התעשייה, אני תרגמתי את דבריו לעולם הפוליטיקה, ואלו ואלו הם העולם שמסביבנו.

בכל דבר, נראה שהעקשנים הם המצליחנים. יש בזה אמת. דרושה דבקות במטרה כדי לצלוח אותה, ובכל זאת, עקשנות – כן. ראש בקיר - לא. דבקות במטרה – כן. אחיזה בלתי מציאותית – לא.

המצליחנים האמיתיים , בס"ד כמובן, הם דווקא אלו שיודעים כמה ומתי צריך לעגל פינות וליישר עיגולים. המצליחנים יודעים לסלק מכשולים, אבל לא בכוח, רק במוח. ככה ניתן באמת להצליח בחיים. קחו את זה מכאן כאתגר לחיים. בהצלחה!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!