מתי הספקת? • על דו-שיח קצר ומאלף של 'גדולים'

שלום שלום ואין שלום

ידידי הפרופסור הסוציולוג ע.א, מכובדי.

לא יכולתי שלא להבחין בהשתאותך ותמהונך הגלוי עת ביקרת בביתי לא מכבר, והבחנת כי כאשר יצאנו אל חדר המדרגות לא ברכתי לשלום את שכנתי שיצאה גם כן באותה עת, מביתה.

קשה היה שלא להרגיש בהתחבטויותיך ותהיותיך הפנימיות המבקשות לדעת האם מדובר בתופעה גורפת לפיה קיימת קונוונציה - כלל לא כתוב, לפיו אסור לפרט החרדי לברך את שכניו לשלום כאשר מדובר בבן המין השני.

ובכן אגלה לך כי הרחקת לכת מעט במחשבותיך וההתנהגות בענין זה לגמרי אינדוודואלית, כמו גם גיאוגראפית. יש אזורים חרדיים בהם מדובר בהתנהגות מקובלת ואפילו אלמנטרית, ויש, בעיקר בערי הספר החרדיות החדשות, רבים הנזהרים שלא לנוד בראשיהם לשלום לעבר שכנותיהם שלא לדבר על דרישת שלום ורבלית.

גם באזורים אלו יש לא מעט החורגים מן הכלל המעזים לדרוש בשלום שכניהם כמו גם שכנותיהם. וכבר אספר לך באופן קונקרטי, כי במקרה המסויים שלי, נודע לי, בדרך לא בלתי עכורה, כי ברכות השלום הלבביות מצידי לכל שכני בבנין החדש לא מתקבלות, תמיד באותו אופן, אצל הזולת.

מלא וגדוש

ביקורו המתוקשר של הרב יעקב יוסף החולה במחלה קשה, בביתו של אביו הרעידה לבבות, הגירה דמעות, וריגשה אנשים לא מעטים. גופי התקשורת החרדים כולם [כמעט] נסערו גם הם והנפיקו כותרות יפות שריגשו לא פחות.

ועם זאת ארבע מלים שנהגו בדיאלוג של שני האישים, ושאיש דומה, לא ייחס להם חשיבות רבה, הפעימו אותי יותר מכל. היה זה כאשר ביקש מרן הרב להגיש לו את ספרו החדש על הלכות שבת. הוא השח את גופו לכיוון בנו החולה ושח לו: "מקרוב יצא ספר"... הגר"י השיב: "מלא וגדוש". הרב הסתובב בחדות ושאל קבע בהפתעה: "ראית אותו". וגם "מתי הספקת לראות אותו"?

הדו שיח הקצר הזה מספר בעיני את סיפורם של תלמידי החכמים הללו. הרב עובדיה מבין, כי אם הרב יעקב יוסף הגיב כי הספר "מלא וגדוש" מוכרח הוא כי הוא ראה אותו, שכן דמות כמו הגר"י, לא מוציאה מפיה מחמאות רק לצורך הנימוס או החייאת השיחה, ומכאן קביעתו תמיהתו של האב הדגול: ראית אותו. מתי הספקת.

יש כאן ד"ר?

21 קורסים, 80 ממני"ם [מטלות מנחה], 6 סדנאות באנגלית אקדמית, 2 עבודות סמינריוניות עם איזכור של למעלה ממאה מאמרים, חוגים מתודולוגיים כמו יישומי מחשב, סטטיסטיקות ברמות שונות, ושיטות מחקר, הם חלק מהדרישות לתואר ראשון במוסד ללימודים גבוהים כמו האוניברסיטאות והמכללות בארץ.

102 סימנים מהלכות שבת, מתוכם כארבעים הנדרשים להילמד בעיון רב, 34 סימנים מהלכות בשר וחלב ותערובות, 85 סימנים מהלכות נידה ואבלות, ועוד עשרות סימנים בענינים שונים, הם הדרישות המבוקשות ממי שחפץ לעמוד במבחני הרבנות ולקבל תואר רבני מינימלי של 'יורה יורה'.

הנתונים הללו רלוונטיים מאד בימים בהם חפץ עיתונאי נאה ושנון לקבל תואר ד"ר מבלי שסיים אף את תעודת הבגרות שלו, ומוסדות ללימוד הלכה לא שיטתי, סכמטי, ומסודר משוכנעים כי בכך הם יהפכו להיות רבנים.

ובכן, צריך לומר זה לא כך. להיות בעל תואר ראשון אוניברסיטאי אמיתי נדרשים אלפי שעות קשות מלאות דם יזע ודמעות של לימודים, תסכול, ועקשנות לא טבעית. להיות רב אמיתי נדרשים שעות עיון ארוכות גם כן, אך גם נכונות לעמוד בשורת קריטריונים נורמטיביים של מבחנים קשים בכתב, מגוף בלתי תלוי כמו הרבנות הראשית, ולא של התלמיד חכם שבא לביקור ובחן את האברכים.

אין חדש

הסרטן משתולל לאחרונה ומכה כמעט בכל פינה.

אין איש אשר לא שמע על חולה או על מת, והמחלה ותפוצתה, לפחות על פי השיפוט האינטואיטיבי, מקבלים מימדים מפלצתיים.

וכבר תהו, האם הסרטן הוא פונקציה של התקדמות הרפואה והתפתחותה בשטחים אחרים? כלומר, האם הישגי בני האדם בשדה המחקר הרפואי בשנים האחרונות אינה אלא טעות אנושית אופטית, ועם כל מחלה שממוגרת, מתפתחת במקביל מחלה קשה אחרת חשוכת מרפא?

הנה החזו"א [מעשה איש ע' קלט]: הקב"ה לא משחק עמנו ב'שח-מט'. מצד אחד מקדם את הרפואה ומאידך מכה אותנו בחוסר אונים בשטחים אחרים בה. המחלה היתה קיימת מאז ומעולם, והענין בה אינו אלא שאלה של יחסי ציבור, והפנית קשב ותשומת לב.

בימים עברו עסוקים היו כולם במחלות 'הישרדותיות' יותר כמו דלקות וזיהומים, מהם היו נכחדים אוכלוסיות שלמות. כעת שלמחלות 'פרימיטיביות' אלו נמצאה תרופה מובהקת, מוצאים כולם את הזמן לעיסוק אינטינסיבי במחלה הקשה שזוכה מטבע הדברים ליחסי ציבור הטובים ביותר..

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!