עדי רן משתף בכאב: "אני קרוע לגזרים"

נעים להכיר

"עדי רן, "עדי רן, 57, אב לארבעה, גר ברמת גן, משורר, מלחין, זמר, גיטריסט".

סיפור ילדות שמלווה אותך?

"במלחמת ששת הימים הייתי בן שש. אמא שלי ספרה לי שבמלחמה הקודמת, מלחמת השחרור, לא היה להם מים בבית שלהם בירושלים. בגלל הפחד מהמלחמה הקודמת, והתחזיות הקודרות שליוו את המלחמה הנוכחית, המצב היה באמת מלחיץ. אני אפילו זוכר שכילד בגן חפרנו תעלות ושוחות כדי שיהיה מקום מפלט להסתתר בו אם יעופו פגזים. הגן שלי היה ברמת גן, ואשכרה באו ההורים של הילדים, מילאו שקי חול, ושמו אותם ליד השוחות שהם חפרו.

"האווירה הכללית הייתה מאוד מתוחה. הרבה אנשים חשבו שיבואו ימים שבהם לא יהיה מה לאכול ולשתות. ב"ה בסוף זה לא קרה, וכידוע ניצחנו בגדול. אני זוכר כאילו זה היה אתמול איך אחרי המלחמה נסענו ל'שטחים הכבושים'. ירושלים העתיקה, חברון, שכם, וכו'. הערבים דווקא מאוד שמחו בבואנו, כי קנינו מהם. עד היום אני רואה מולי את הצבעים המיוחדים ומריח את הריחות שפגשתי שם לראשונה".

דמות מעולם היהדות שמשמשת מקור השראה עבורך?

"רבי נחמן מברסלב. בעיני הוא רב חכם וצדיק ברמות שקשה לתאר. הוא הבין את המציאות מכל הכיוונים שלה. לאיזה בירור שתלך בנפש - הוא שם. מי שפותח את הערוץ של ההתבודדות, כמו שרבי נחמן המליץ, מיד עולה על הגל.

"ואם כבר הזכרתי את רבי נחמן ואת עניין ההתבודדות, אדבר על משהו חשוב שקשור לשתי הנקודות הללו. יש בדור שלנו המון אינדיבידואליזם. קטע חזק של 'כל אחד לעצמו'. זה נראה רק דבר שלילי, אבל יש בזה גם דברים טובים. כי יש פה נקודות עמוקות מאוד. למעשה התוצאה של זה היא הבירור העמוק של כל האנושות.

"בשנים קודמות אנשים נתלו באידיאולוגיות גדולות ונסחפו אחרי מהלכים ציבוריים, כמו הקומוניזם, העליות לארץ ישראל, המחתרות, ודברים כאלה. ההתאגדויות האלה באמת היו יותר נוחות, בגלל שהן דחקו את הבירור הפרטי. נוח לשרת משהו שהוא הרבה יותר גדול ממך, כי במצב כזה אדם לא נכנס למקומות הקריטיים שיש לו בפנים. הבירור שהוא עושה הוא הרבה יותר חיצוני.

"אבל בשנים האחרונות, כשהמציאות יצרה התמודדות אישית יותר, וכבר כמעט אין לאנשים אפשרות אמיתית להישען לגמרי על שום כוח חיצוני - ציבור, חברה, וכו', אז כל אחד עומד מול הקב"ה. וזה המצב הרצוי ביותר. כי כך עמד אדם הראשון. הוא עמד במצב שבו הוא לקח על עצמו את הניהול של החיים שלו.

"בעקבתא דמשיחא, שזה הדור שלנו, עיקר העניין הוא להיכנע לפני הקב"ה ולהבין את המקום שלנו. היום אי אפשר להילחם את המלחמות של הקבוצה ולהרגיש עם זה שלם ולגמרי מסופק. אדם גם חייב לתת מענה לדברים האישיים שלו ולבטא אותם. אדם חייב לפתח ולטפח את הקשר הפרטי שלו עם הקב"ה.

"ולכן, בסופו של דבר, זה מביא אותו לבירור עמוק ביותר. הכי עמוק שיש. ובאמת אנחנו רואים שהאידיאולוגיות הגדולות מתו. ושהמקום של האדם הפרטי מתחזק. אדם לא צריך להיות אגואיסט כמובן, אלא לקחת את זה למקום טוב. לשיפור שלו עצמו, ולשיפור של הכלל כולו. דווקא מתוך הבירור הפרטי מגיעים לכללות. ובדרך הזו אפשר גם לפתור בעיות של הכלל. כלל ישראל וכלל העולם".

היהדות בשבילך היא?

"היהדות היא דת האמת. לא רק במובן שהיא אמיתית והשאר שקר, אלא גם במובן של דת שעיקר עיסוקה הוא בגילוי האמת. זה הנושא המרכזי שבה, זו מהותה".

ספר על חוויה משמעותית שחווית בעקבות קיום מצווה שזכית לקיים.

"ההתבודדות פתחה לי המון שערים נעולים. בפעמים הרבות שזכיתי להתבודד קרו לי דברים מאוד חזקים. בכיות אדירות. נפילה של חומות. תובנות עוצמתיות ומשנות חיים. רבי נחמן אומר שדמעות זה תעלת הניקוז של השקר. דרכן הוא יוצא החוצה".

מהם חלומותיך הכמוסים ומהם הגלויים?

"החלום שלי הוא להגיע לשלמות. שלמות במובן שעליו כתוב על יעקב אבינו. שאתה מרגיש שאתה שלם, שאתה חי עם כל המציאות שלך בשלום. שאתה יודע מי אתה, מה אתה, מה התכלית שלך. זו שלמות. התחושה הזו כמובן קשורה להמון תחומים בחיים, וביניהם פרנסה וקריירה.

"לשמחתי, התחושה שלי היא שבגילי הנוכחי אני מתקרב אליה. יותר מבין מי אני ומה אני. גם בתחום של האומנות אני מרגיש את זה חזק. מעבר לכך, אגב, השלמות הזו היא גם באמת להרגיש ולדעת שאתה אדם חד פעמי, שאין עוד אדם כמוך בעולם. שאתה המאסטר פיס של ה'. ושאי אפשר היה להחסיר או להוסיף בך שום פרט. השלמות הזו מבחינתי היא השאיפה הגדולה ביותר".

כמה וכיצד הקב"ה נוכח בחייך, ובאיזה אופן הוא משפיע על עשייתך?

"הקב"ה מאוד נוכח בחיי, ומשפיע עליהם מאוד. אבל אני רוצה להרגיש את ה' כמו שאני יושב איתך עכשיו. ככה, ברמה הזו, אני רוצה שזה יהיה גם איתו. זו השאיפה שלי.

מבחינה מקצועית, האם אתה במקום בו דמיינת שתהיה? ואיך זה גורם לך להרגיש?

"כבר בצעירותי האמנתי שיש מצב טוב שאעסוק במוזיקה, אבל עד גיל 20 לא הייתי לגמרי סגור על זה. בכל מקרה, כשהתחלתי לעסוק בזה ברצינות, רציתי להיות בשוליים. לקחתי יותר מדי ברצינות את הרוקנרול, ושאבתי את המסרים של המוזיקה הזו מהאמנים הגדולים ביותר שפעלו בה. האמנים ההם אמנם היו במיינסטרים, אבל פזרו לכל עבר מסרים של שוליים.

"בשנים ההן הרגשתי שברחבי העולם יש מקום ליצירה אמיתית שיכולה להיות במיינסטרים, אבל שבארץ זה לא בדיוק ככה. עוד כשהייתי חילוני הופעתי בפאבים, ואנשים באו לראות אותי, ללא כל עזרה מהתקשורת. בלי יחסי ציבור וכל הדברים האלה. הייתי המלך של השוליים.

"והאמת היא שבזמן האחרון העניין הזה מתחיל לעצבן אותי. כי כבר אין שוליים. יש כל כך הרבה אנשים שעושים מוזיקה, ברמות שונות של איכות כמובן, וכל אחד מעלה את הדברים שלו ליוטיוב, ומרוב שיש כל כך הרבה שמפרסמים שירים – אתה כבר לא יודע מה מרכז ומה שוליים. אנשים מוציאים שיר וחצי ומאושרים כי הם נכנסו לגלגלצ.

"ברוך ה' אני עדיין מופיע, ועדיין יש הרבה אנשים שבאים להופעות שלי. והאמת היא שעכשיו, בפעם הראשונה בחיים שלי, אני עושה את זה בדרך המסורתית, ברצינות, עובד עם יחסי ציבור, ורוצה שזה יגיע להמונים. אני עושה את הפעולות הנכונות שצריך לעשות כדי להגיע להרבה אנשים. ואם זה יקרה, אז זה יקרה והקהל שלי יגיע. יש אנשים שחיים את המוזיקה שלי שנים, והיא מלווה אותם לאורך זמן. יש אפילו משפטים שכתבתי, והצילו לאנשים את החיים.

"ברוך ה' אני יכול לספר דברים מאוד מעניינים על דברים ששמעתי מאנשים לגבי מה שהשירים שלי עשו להם. בחור אחד סיפר לי שהוא ואשתו נסעו לרבנות כדי להתגרש, בדרך שמעו את 'הרי את מקודשת לי', התחרטו, וחזרו הביתה.

"אדם אחר סיפר לי שהוא היה במצב כלכלי קשה מאוד, ממש על הקרשים, וכמה שירים שלי החזירו לו את האמון בעצמו, ומשום הוא הלך והשתקם. או בחור אחר שגר בהונג קונג וחזר בתשובה בזכות 'נקודות של כיסופים'.

"וזה מה שמחזיק אותי. אין כמעט יום שאני לא מקבל בו פידבק מאנשים. כשאני כותב את השירים אני עובר חוויה חצי מיסטית. לפעמים דמעות, והתעלות גדולה מאוד. אבל עם הזמן אתה מתרגל אליהם. פחות או יותר. ואז כשאנשים שומעים אותם זה מעורר בהם חלק מהתחושות שהם עוררו בי בהתחלה. וזה הכי מרגש בעולם".

איפה אתה רוצה להיות בעוד עשר שנים?

"אני רוצה שהשירים שלי סוף סוף יפרצו לעולם כמו שצריך. אני רוצה שעבודת ה' שלי תהיה מסודרת יותר. שאני ארגיש שאני גאול. היום עדיין יש דברים שמטרידים פה ושם, אבל לצד זאת יש דברים שקשורים לדעת הפנימית, שלא תמיד ניכרת בחוץ, וכבר היום אני מרגיש גלים של השלמות הזו שדיברתי עליה".

איך נראה סדר יום ממוצע שלך?

"לפעמים אני זוכה לקום בהנץ החמה, אחר כך יש לי סדר מסוים של לימוד יומי, ליקוטי תפילות, הלכות, חוק לישראל, תיקון הכללי, גמרא, לפעמים משניות. מעבר לכך, לומד, וכותב מאמרים שחלקם גם מתפרסמים.

"ובין כל אלה, אני עדיין מנסה לחדש כל הזמן. להביא דברים שעוד שלא היו. זכיתי להביא למוזיקה היהודית דברים שלא היו בה. גיטרות חשמליות כמעט לא היו, גם הומור לא, והיה מעט מאוד חומר מקורי כשנכנסתי לתחום. בהתחלה הרבה אנשים התנגדו ליצירה שלי. כי היא מאוד השפיעה על אנשים. מכל המגזרים. וגם על אמנים אחרים. בעקבות מה שעשיתי אנשים התחילו להעז יותר. אגב, חלק מהאנשים שיצאו נגדי אז, חלקם מפורסמים, היו מאוד אוהבים ומעריכים".

מה הדבר שהכי מרגש אותך וקשור ליהדות?

"המקומות הכי רגשיים בחיים שלי קשורים להופעות שלי. לפעמים באמצע הופעה משהו נפתח ואתה רואה שעלית מדרגה ושהעלית איתך אנשים אחרים. ברגעים האלה יש חשמל מטורף באוויר. זה קצת לקחת סיכון, כי אתה מעלה הילוך ולא יודע אם אנשים יעופו איתך.

"ברוך ה' כמעט בכל הופעה שלי יש רגע כזה. אחרי שניים שלושה שירים מתרחש טוויסט בעלילה, וכל הסיפור עובר לממד אחר. לפעמים זה גם מגיע לממדים רוחניים גבוהים מאוד. גם אצלי וגם אצל הקהל. עיקר העבודה בעניין הזה היא לעשות את שלך ולהמתין. זה המקומות שאני בהם רוטט בהם. נוגע בנקודת  האמת".

ספר משהו מרגש / מעניין שקשור למשפחתך.

"ההורים שלי באו ממשפחות דתיות. עם זאת, בשלב מסוים הם עזבו את שמירת המצוות. אמא שלי חזרה בתשובה, מיד אחרי שאני עשיתי את הצעד הזה. אני מאמין שהיא חיכתה לרגע הזה כל החיים, בלי להגיד לי כלום. איך שהחזרת בתשובה - היא הצטרפה מיד".

לקח כואב שלמדת בחייך?

"יש הרבה לקחים כואבים שלמדתי בחיי. אספר את אחד הכאובים שבהם. אמא שלי נפטרה לא מזמן. זמן קצר לפני שהיא נפטרה, התחיל דיון במשפחה האם לאשפז אותה בבית חולים. חלק מבני המשפחה חשבו שצריך לאשפז אותה, ואני חשבתי שלא. הרבה אנשים נפטרים דווקא בגלל שהם מתאשפזים ונחשפים למחלות. היום אני יודע שהייתי צריך הרבה יותר להיאבק על זה עם המשפחה שלי. בסוף אשפזו אותה, ושם היא נפטרה, וזה מאוד מאוד כואב.

"זה אוכל אותי באופן נוראי, כי אני יודע שהייתי יכול לעשות משהו. אמא אמרה שהיא רוצה שאני אהיה האפוטרופוס שלה, אבל זה לא קרה כי לא רציתי לצאת למאבקים מול המשפחה שלי. עכשיו אני מתחרט על זה. תחושת ההחמצה שאני מרגיש מאז פטירתה של אמי קורעת אותי לגזרים. הייתי צריך להציל אותה".

משהו שהיית רוצה שידעו עליך ולא יודעים?

"יש אנשים שחושבים שאני בעיקר מצחיק, משעשע וקל, אבל אני בן אדם מאוד רציני. אבל גם בתוך הרצינות שלי יש מילי דשטותא. זה חייב להיות שם. זה חלק מהמהות שלי, מהראייה הצחקנית על המציאות. אבל בכל אופן, אני מאוד רציני. ביצירה, בהתנהלות. לפעמים אפילו כבד. ומה שמצחיק זה שזה בדיוק הפוך מהדימוי הציבורי שלי.

"ויש עוד משהו. הייתה לי מודעות פוליטית מאוד גבוהה כבר בגיל צעיר. שמעתי חדשות ללא הפסקה וקראתי כל פיסת עיתון. במשך תקופה מסוימת הייתי שקוע עמוק בתוך השמאל מבחינה פוליטית. תראה מה זה, מי היה מאמין".

פורסם לראשונה באתר 'הידברות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!