וידוי של 'אגודאי' • למה התפקדתי ל'קדימה'?

גדלתי כ'אגודאי' אדוק בלב ונפש. על ברדיצ'בסקי 5, פרס 2 ורבי עקיבא 57. במילים אחרות, גדלתי על 'המודיע'.

בבחירות, כמו כל 'אגודאיסט' מושבע, זנחתי כל עיסוק אחר ושהיתי במטה הבחירות יום וליל. ההסכמים הפנימיים בין הסיעות לא ממש ענייננו אותי. רק בבוקר יום הבחירות הייתי מברר למי מצביעים לראשות הממשלה. הייתי מנותק מכל מה שלא קשור לאות ג'. לא ידעתי מי בקואליציה ומי ייזרק לאופוזיציה אחרי הבחירות. כל הספקולציות, היו ממני והלאה. בתום יום הבחירות הייתי הולך לישון כמו בכל יום אחר. בבוקרו של יום הלכתי לכולל (ובהמשך לעבודה) בלי לברר מי נבחר. 'אגודה' בפנים או בחוץ? לא מעניין. אני את חובתי קיימתי ושלום עליי נפשי. מכאן ואילך, לא קשור אליי. עד הבחירות הבאות.

כיום אני מתפקד לאחת המפלגות הגדולות.

מוזר? זהו, שלא.

היה זה לפני מספר שנים. עסקתי בעניין של צרכי ציבור. לא עשיתי לביתי. הייתי זקוק לגב פוליטי בשביל להשפיע על מישהו שיסכים למשהו. רמז? לא קשור לכסף או למשרה.

בשיחה עם ח"כינו החרדיים בשעתו הבנתי שהם מאוד בעד העניין, לא יותר מזה. הבנתי אותם מצוין. 'חוק טל' ודומיו עומד על כף המאזניים, התקציבים לעולם הישיבות תלויים באוויר ועשרות עניינים שעיקרי הדת תלויים בהם מונחים לפתחם. אני מודה ומתוודה: התחום שעסקתי בו היה שולי מדי בשביל שהם יתפנו לטפל בו.

יותר 'אגודאי' מפעם

באותם ימים ערכתי בירור קצר: מי מקרב חברי הכנסת הלא חרדיים קרוב לתחום? מצאתי כמה. התקשרתי ללשכותיהם, שלחתי פקסים ואצל כולם הייתה התשובה דומה. בעצם, אי התשובה הייתה דומה.

חשבתי, איך אצליח לגרום להם להתייחס אליי? ואז מצאתי את הטופס. מפקד.

גייסתי חברים, בני משפחה וסתם עמך. בתוך שנה, מרבית חברי הכנסת של המפלגה ההיא הכירו אותי. אם שאלתם, העניין הציבורי סודר בתוך חודשים ספורים.

הקשר שלי עם חלק מהח"כים הלך והתהדק. ידעתי להשתמש במושכל בכוח שיש לי. מעולם לא פרסמתי תמונות שלי איתם. קשריי נודעו לציבור בשקט ולא פעם סייעתי למוסדות ולאנשים פרטיים שהיו צריכים עזרה. לא תמצאו תמונה שלי עם ח"כ או עם שר באירוע נוצץ. כשראיתי מצלמה - ברחתי. כדי לשמור איתם על קשר אמיתי וחברי דרושה אומנות מיוחדת. מעולם לא ביקשתי מהם משרה או כסף. במשך השנים הם ראו בי איש שעשייה ציבורית חשובה לו יותר מכל. לכן הם אוהבים אותי. אני לא זוכר שביקשתי אי פעם משהו למעני.

אתם יודעים מה? אני היום יותר 'אגודאי' מפעם. כי כשיש הסתה נגד הציבור החרדי, אני בקשר איתם ומבקש מהם לנצור לשונם והם נענים לי בשמחה. כשאני מבקש להעלות דיון ציבורי שיביא תועלת לחרדים, הם נרתמים. לא פעם אני מבחין שהתקשורת מנסה לשמוע מהם מילה רעה על חרדים, והם מתפתלים ומכבדים את עצמם ואותנו. כשאני מתקשר להחמיא להם, הם אומרים לי: "בכל זמן הראיון זכרתי אותך. לא יכולתי לתקוף את המגזר שאתה בא ממנו". בעבר, הם ידעו שיש יום פקודה שבו אשיב להם כגמולם. לטוב או לרע. היום הקשר התעלה מעל זה - הוא הפך לחברות.

לו הייתי מופז

וכאן אני תמה. חדשים מקרוב באו, גילו את אמריקה וערכו מפקד גדול ל'קדימה'. באופן אישי, אני מברך על כך - לו היו יודעים להשתמש בכוח שיש להם. ייתכן שכוחם היום רב מכוחי במפלגה בה אני חבר. אבל היום הזה באתי לומר להם: חברים, גם עם כוח צריך לדעת להשתמש! אלו, שאיני יודע אם צברו שנה במפקד, באים ומאיימים על ח"כ ציפי לבני או על ח"כ שאול מופז: "אם תעשה כך וכך - טוב, אם לא - נלך למשטרה". שיכרון מפקד.

לו הייתי במקומו של מופז, הייתי משיב להם בשפה ברורה: "לכו הביתה ואל תכתיבו לי מה לעשות". חשבון פשוט מורה שעדיף לתקוף את החרדים ולהרוויח קולות בטוחים מאשר לשבת בשקט ולשמר מספר מתפקדים חרדיים. בדוק. אני מציע להם לא לנסות את השורה התחתונה.

לא כך משתמשים בכוח. אתם טועים, ובגדול. בדרך הזאת לא תרוויחו כלום. כוח משפיע רק באמצעות נועם שיח, חברות אמיתית, דרך ארץ ופגישות אישיות. בלי תקשורת ובלי רעש.

אלא אם כן מצאתם דרך חדשה שעדיין לא שמעתי עליה.

חבל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!