חילופי עונות • טורו של ידידיה מאיר

1.

זה רק נראה שהשנה נחלקת לעונות ועכשיו שיא החורף. כלומר, עכשיו גם חורף, זה נכון, אי אפשר להגיד שלא, אבל השנה מורכבת מהרבה יותר מארבע עונות. הזמן הציבורי שלנו מחולק לעונות-עונות, כשלכל אחת מהן יש את מזג האוויר שלה, את משב הרוח המצנן או את החום הלוהט. בעצם, מה אני מפליג פה בדימויים? מדובר בעניין שהוא ממש לא פיוטי: סדר היום בישראל מתנהל לאחרונה לפי טרנדים קצרים וחולפים.

זוכרים איך לפני פחות מחצי שנה מאות אלפי בני אדם יצאו כאן לרחובות? הם פשוט לא יכלו יותר, מילאו את הכיכרות וזעקו מקירות ליבם "העם דורש צדק חברתי!". בראש המאבק עמדה דפני ליף. היא כינסה עצרות, ערכה מסיבות עיתונאים, סירבה לקיים הידברות עם ראש הממשלה אלא אם כן יעמוד בתנאים שלה. מדינה שלמה התעוררה והחליטה שנמאס. או יותר נכון, תקשורת של מדינה שלמה החליטה שנמאס. אי אפשר יותר. חייבים להילחם למען הסוגיות החברתיות.

ואז עבר קצת זמן, ופתאום בער פה עניין אחר לגמרי: "תג מחיר". אלימות המתנחלים. על זה, וכמעט רק על זה, כולם דיברו ימים שלמים. סכנה לדמוקרטיה, התפוררות שלטון החוק, כניעה לטרור היהודי. אי אפשר יותר, הודיעו לנו הכותרות. חייבים להילחם בכך. עוד כמה שבועות חלפו, ולפתע, עונה חדשה: "הדרת נשים". כל התוכניות, הפאנלים, מאמרי הדעה, עסקו רק בתופעה החמורה של "הדרת נשים". מדינה שלמה (או שוב התקשורת שלה?) התעוררה והחליטה שנמאס. אי אפשר יותר. אסור לשתוק מול הפגיעה הקשה במעמד האישה בחברה הדתית.

בקושי חלף לו חודש ושוב שינוי: הדרת נשים אאוט, הדרת אתיופים – זה האייטם. צעדות מחאה, הפגנות מול הכנסת, כתבות – הכל למען האתיופים. היורק החסידי נדחק לטובת נהג ההסעות שמקלל אתיופים, נעמה מבית שמש הוחלפה בילדה עולה מאתיופיה ממבשרת ציון שפתחה פתאום מהדורות. זה אמנם לא התנהל בעצימות של טרנד הצדק החברתי או המלחמה בהדרת הנשים (בכל זאת, אתיופים, אפילו בטרנדים מפלים אותם) אבל זה בהחלט היה הנושא. זה ואין בלתו.

והנה השבוע, שוב מדינה שלמה התעוררה וקראה בכותרות שנמאס לה. אי אפשר יותר. מה הפעם? הפעם זה גיוס חרדים. די לפטור לבחורי הישיבות. אי אפשר להמשיך כך עם חוק טל הזה (לא משנה שכל מי שמבין יודע שזו הדרך הנכונה לפתרון הסוגיה המורכבת). צריך להקים מאהל, להפגין, לעלות לירושלים, למחות, לזעוק. זה הסיפור החדש שממנו כולנו אמורים להזדעזע.

ואם תגידו: טוב, מה אתה רוצה? ככה זה בחדשות, הכל זמני, הכל חולף. אז נכון, לא ציפיתי שכל נושא שעולה אצלנו לדיון ייתקע לעד בראש סדר היום ושגם השבוע נמשיך לדון בלהט בתרגילים הפוליטיים שקדמו למינויו של קדיש לוז לתפקיד יו"ר הכנסת. ברור שהכל חולף בעולם הזה, ברור שמחר עוטפים בזה דגים, אבל לאחרונה גם הדגים חשים שכבר לא עוטפים אותם בחדשות אלא בהלכי-רוח, בעיתונים שהם בעצם סטיקר. יש כאן תחושה של אופנה חולפת ומתחלפת שמוכתבת על ידי מישהו, ולא בדיוק קשורה להתנהלות הטבעית של העניינים.

2.

תחשבו על זה: בעצם, עכשיו יכולנו להיות בשיא המאבק למען צדק חברתי, ודווקא בקיץ הקודם לעסוק בשערוריית הדרת הנשים והאלימות בבית שמש. הרי לפני חצי שנה הכל היה בדיוק כמו עכשיו, בכל אחד מהתחומים האלה. וגם את הסיפור של קיפוח האתיופים יכולנו לפתוח לדיון ציבורי כבר לפני שנה, או בעוד שנה. לא קרה שום דבר משמעותי שהיה צריך לגרום לנו לדאוג דווקא עכשיו למעמד האתיופים.

אז מה תגידו? שעכשיו התפוצץ הסיפור של קריית מלאכי? על זה גופא אני מדבר. הרי כמה מקרי אי-קבלת אתיופים יש כל השנה, כל השנים, ואנחנו בכלל לא יודעים מהם? אבל כעת זה פתאום סיפור, ולכן הרדאר התקשורתי מחפש כל נהג הסעות גס רוח שמקלל ילדים אתיופים, וכל צעיר אתיופי שהולך ברגל כי פספס את האוטובוס כבר זוכה לכותרות של מנהיג צעדת מחאה.

אגב, אני לא מזלזל לרגע בחשיבותן של הסוגיות שעולות לדיון ציבורי. אני לא ציני כלפי הנושאים חלילה, אלא כלפי דרך הטיפול בהם. לפעמים אני אפילו מרחם על אלה שנזרקו בצד. מסכנה טניה, מסכנה דפני. הן הלוא חשבו לרגע שהן מנהיגות העולם, ופתאום הושלכו לטובת העונה החדשה שהפציעה. ועכשיו, אם דפני רוצה לחזור לכותרות אין לה ברירה. אפילו שלא עשתה צבא, היא תהיה חייבת להתקמבן איכשהו לתוך מאהל המילואימניקים בתל אביב.

3.

בשולי חילופי העונות, ראוי לשבח את הציונות הדתית. יש לה אינסטינקטים בריאים וחוש ריח מחודד: למרות שהיא לגמרי חלק ממעמד הביניים, היא לא רצה לכיכרות אחרי דפני. אפילו שכל הבעיות האלה נוגעות מאוד לכיס הסרוג, ואפילו שזרמים מסוימים קראו לכל חובשי הכיפות לשטוף את הכיכר - בגדול המגזר לא היה שם. ולמרות שהציונות הדתית היא הקולטת הגדולה של האתיופים, היא לא רצה אל שורות המקהלה אלא המשיכה במסירות ובשקט במלאכת החינוך והקליטה שלהם, בעשרות מוסדות ויוזמות חשובות. ולמרות שהיא נושאת מרכזית בנטל השירות הקרבי, ואת מה שמותג כ"מאהל הפראיירים" היה צריך להקים ביישוב עלי ולא בתל אביב, הכיפה הסרוגה לא רצה לרקוד לפי החליל של יועצי תקשורת שבא להם עכשיו לנגח את ביבי על חוק טל. שכוייח.

ואגב: ברוך שומר הבטחתו לישראל. הרבה דרכים יש למקום ברוך הוא להציל את עמלי תורתו מרודפיהם, אבל הפעם זה היה יצירתי במיוחד. עולם התורה חייב הרבה לנתן אשל, ראש לשכת ראש הממשלה. אני בטוח שמארגני "מאהל הפראיירים" לא האמינו שזה קורה להם. הרי אחרי תקופה כה משמעותית של הכשרת הלבבות, מה יכול לתפוס את סדר היום אם לא מאהל מחאה נגד החרדים שלא רק יורקים, מדירים, מפקסלים ומקבלים דירות חינם, אלא גם פרזיטים? מארגני הקמפיין הזה היו בטוחים שהעמודים הראשונים של העיתונים ממש מחכים להם, הם רק צריכים לאסוף כמה אנשים בארלוזורוב. אבל אז בא הסיפור הלא-ברור של אשל והעיף להם את כל העיתונאים מהמאהל, עד כדי כך שהוא פורק בסופו של דבר בטרם עת.

4.

אבל הנה סיפור שבו לדעתי הציונות הדתית והימין פספסו. כבר כמעט ארבעה חודשים יושבת בכלא נווה-תרצה צעירה שנעשה לה עוול נוראי. קוראים לה ענת קם. רגע, לא לקפוץ. לא אמרתי שהיא חפה מפשע. לא אמרתי שלא מגיע לה עונש. היא מאוד לא חפה מפשע, ומגיע גם מגיע לה עונש. בסדר? אבל ממש לא בסדר הגודל של העונש שהיא קיבלה. גם לא משהו קרוב לזה.

אני באמת לא מבין איך כל אדם שיש לו מעט חוש צדק – בעל דעות שמאלניות, ובעיקר, כפי שיוסבר מיד, בעל דעות ימניות – יכול להשלים עם הסעיף החמור והמופרך שבו הורשעה קם, סעיף הריגול. מה היה לנו פה? חיילת שהעבירה מסמכים סודיים, ממש לא לאויב, אלא לעיתונאי ישראלי שפרסם את הדברים תחת פיקוח של הצנזורה. זו עברה חמורה, זה מעשה מסוכן, צריך ליצור פה הרתעה ברורה, וגם יש לה משקפיים מעצבנות - אבל ריגול? ארבע וחצי שנות מאסר?

אולי יש מי שחושב שעיתון "הארץ" שאליו הדליפה קם הוא האויב, אבל כדאי לו מאוד לשים לב לעובדה שבסופו של דבר מי שעלול להיפגע יותר מכולם מהתקדים המסוכן של קם הוא אויב אחר לגמרי. האויב החדש של מערכת הביטחון (שהוא האויב הישן של הפרקליטות): ציבור המתיישבים ותומכיהם. הרי כבר במקרה של חמשת מארגני ההפגנה ההיא נגד פינוי רמת גלעד, ראינו איך הפרקליטות ניסתה עד הרגע האחרון לתקוע את סעיף הריגול בכתב האישום.

ובכל זאת, השבוע ח"כים מימין קידמו כל מיני יוזמות חקיקה שמנסות לפגוע בסיכוי שענת קם תקבל בערעור שלה הפחתה קלה מהעונש המוגזם שנגזר עליה. אני באופן אישי, מאוד מקווה שקם תשתחרר הרבה לפני הזמן, ושעד אז, חברתה לתא לא תהיה איזו חיילת ימנית שתפלח מלשכת מפקד החטיבה את תוכניות הפינוי של המאחז הבא ותדליף אותן ל"בשבע".

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!