כ"א חשון התשפ"ה
22.11.2024
"למה החרדי מעדיף לא לעבוד?"

ריבלין הוא לא רשע מרושע // גרשון פרוש

"הנשיא ריבלין איננו רשע מרושע או אנטיוכוס מודרני כפי שהוא מוצג בכלי תקשורת חרדיים מסוימים. הוא פשוט לא מנסה, או לא מצליח, להתעלות מעל לאופק הנשקף מתוך אזור הנוחות שלו ולהבין את זווית הראייה החרדית" | גרשון פרוש משיב לנאום ה'ישראליות' של הנשיא ריבלין

ריבלין הוא לא רשע מרושע // גרשון פרוש
ראובן ריבלין צילום: Mark Neyman/GPO

כל הורה מכיר ככל הנראה את השלב הזה בהתפתחות הילד. הפעוט מצייר ציור ובא להציגו בגאווה לאביו, כאשר הצד של הציור פונה אל הילד וגב הציור אל האב: "נכון שזה ציור יפה...???".

ילד קטן מכיר רק את זווית הראיה שלו עצמו ומתקשה להבין כי העובדה שהוא רואה משהו אין משמעותה שגם מישהו אחר רואה אותו.

נזכרתי בתכונה האגוצנטרית הזו של ילדים קטנים כאשר קראתי את דברי הנשיא ראובן ריבלין בוועידת ישראל לעסקים של העיתון 'גלובס' בשבוע שעבר. מסתבר שכשלים של ילדים קטנים אינם אלא מראה עבורנו לכשלים דומים שאנו עושים כמבוגרים, ואפילו כמנהיגים.

בוועידה המדוברת נשא ריבלין נאום בנושא "תקווה ישראלית: שותפות כמנוע לצמיחה", ובין השאר הציג את חזונו לפיו - קיים בציבור החרדי פוטנציאל גבוה עבור מדינת ישראל, וכי יש לעשות כל שניתן על מנת לשלב אותו באקדמיה ובשוק העבודה. השילוב של החרדים בתחומים אלה יהווה עבורם את כרטיס הכניסה לחלום הישראלי המופלא ולמוקדי ההשפעה בישראל, אולם לשם כך לא די לקרב את החרדים ללימודים אקדמיים אלא גם ללמד אותם איך להיות "ישראלים".

הנשיא ריבלין הוא אדם טוב. אי אפשר לקחת ממנו את זה. נשיא עממי שהצליח לשלב בקריירה שלו עשייה מוניציפלית ופרלמנטרית, משרות ממשלתיות בכירות, והגעה לכס הנשיאות ועם זאת שימר מידה רבה של חביבות, של מבט בגובה העיניים ושל רצון לעשות טוב.

אילולא החתול השחור שעבר בינו לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו וניסיונו להתחבב על השמאל הישראלי, הוא עשוי היה להתקבע בקונצנזוס כנשיא האהוד ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. אבל עם כל מעלותיו הוא עדיין בן אדם ומועד לטעויות. הנאום שנשא, נאום שמצטרף ל"נאום השבטים" המפורסם שלו, יכול להילמד בבתי ספר כדוגמה לחוסר הבנה בסיסי ולראיית עולם אגוצנטרית. (ובל נתבלבל בין אגוצנטריות לאגואיזם. האחרון הוא מידה מגונה של אנוכיות, בעוד הראשון עשוי להופיע גם אצל אדם מלא רצון טוב).

הטעות הראשונה של ריבלין היא הגישה הפטרונית. הנשיא מדבר על החברה החרדית ומביע תקווה "שהמעסיקים העתידיים שלהם כיום, ברובם חילוניים ודתיים, ידעו לזהות את הפוטנציאל הטמון בהם".

האסוציאציה שעולה בראשי היא של סבא טוב לב הרואה את נכדיו הולכים בדרך לא נכונה, אך מאמין שהם מסוגלים עדיין לשוב למוטב. עמדה כזו המתייחסת אל החברה החרדית כאל "פוטנציאל" מבטאת גישה שביסודה, ובמובן הכי עמוק שלה, היא פטרונית ומעליבה. אם מישהו מהווה "פוטנציאל" זה בעצם אומר שהערך הנוכחי שלו פגום.

נו שוין... אם התוכן ראוי ומועיל, אני יכול לחיות עם עלבונות. אבל דבריו של הנשיא בוועידה, כמו גם בנאום השבטים שלו, אינם רק מתנשאים אלא משקפים חוסר הבנה מוחלט של החרדיות. ריבלין מדבר על כך ש"התלמידים החרדים לא צריכים ללמוד רק חשבון, אלא ללמוד ישראלית". בתרגום חופשי הוא בעצם אומר שהחרדים צריכים לנטוש את דרכם המתבדלת, לאמץ לעצמם שפה ותרבות חדשים, ולהפוך לישראלים.

הנשיא כמובן מכבד ומחבב את האיכויות החרדיות, אבל לא רואה למה הן לא יכולות להמשיך ולהתקיים לצד השתלבות במרחב הישראלי. זוהי נקודת מבט חילונית עד לשד עצמותיה, שלא מתחילה להבין את האתוס החרדי, את עקרון ההתבדלות עליו גדלנו, את התפיסה לפיה לטווח הארוך אין קיום לגישת ה"גם וגם". ילד חרדי יונק את התפיסות הללו עם חלב אמו, אך אדם מנוסה, מוכשר ואכפתי כמו ריבלין לא מבין זאת פשוט כי הוא לא מצליח לצאת מתוך האגוצנטריות החילונית.

האם הוא שאל את עצמו פעם 'למה?', 'למה החרדי מעדיף לא לעבוד?', 'למה הוא מסתגר?', 'למה הוא לא רוצה להפוך לישראלי?', יתכן שהשאלה לא נשאלה, וגם אם נשאלה, הרי שהתשובות שנתנו לה באו ככל הנראה שוב מתוך עולם המושגים שלו עצמו: מנהיגות לא אחראית, מבנה חברתי לקוי, בורות וצמצום, וכדומה.

אינני מתכוון להיכנס כאן לדיון מעמיק באמונות ובעקרונות המנחים את הציבור החרדי או לתאר את הסלידה שהוא חש לפעמים למראה המתרחש בציבורים אחרים. למען האמת אני גם לא ממש מצפה מזרים להזדהות עם זווית הראייה החרדית או אפילו להבין אותה. אבל יש דבר שאני בהחלט מצפה לו, בעיקר ממנהיגים, לכבד, להקשיב בשימת לב לשיח החרדי ולתפיסות העולם שלו, להתאזר בענווה ולהכיר בכך שלא הכול אתה חייב להבין ולא הכול אתה מסוגל להבין. לקבל את העובדה שמישהו אחר שונה ממך, לפעמים שונה מאד.

שונות היא בסדר גמור, אבל איבה בין אוכלוסיות היא כבר בעייתית. הנשיא מזהה נכונה את הבעיה החברתית של האיבה בין ציבורים במדינת ישראל, אבל הדרך בה בחר להתמודד איתה - שגויה. מה שריבלין אומר פחות או יותר הוא "למה להמשיך לריב כל הזמן? בוא נעשה מה שאני מציע וזהו...". לא זו הדרך ולא זו העיר.

הדרך להפחתת האיבה איננה עוברת בניסיון להפוך את כולם למשפחה אחת מאושרת שמזמרת בקול אחד, אלא בחיזוק הערכים הדמוקרטיים העמוקים של סובלנות ושל כבוד לזולת גם כאשר אני סבור שדרכו איננה נכונה ואיננה לגיטימית. אפשר ומותר לשלול את דרך החיים של האחר ולטעון שהיא איננה ראויה ואף איננה לגיטימית. אינני סבור שיש תמיד לכבד את בחירותיהם של אנשים אחרים, אבל חוסר ההסכמה הזה לא חייב להיות מתורגם לאיבה ולשנאה.

אבל ממנהיגים אני מצפה אפילו ליותר מזה. מי שמבקש להשפיע חייב לעשות מאמץ על מנת לצאת מתוך מעגל החשיבה הצר ולהבין את הלך הרוח בציבורים עליהם הוא מדבר, את ההיסטוריה, את המבנה החברתי, את החינוך, את החששות ואת האתוס. קשה מאד לאדם לאמץ זווית ראייה חיצונית, אבל בלי זה הוא בעצם מדבר אל עצמו ואל אלה המתגוררים אתו באותה בועה, הם טופחים זה לזה על השכם בשביעות רצון ואינם מבינים שדרכם עקרה וחסרת תוחלת. לזכותו של הנשיא יאמר שלפחות הוא אינו הולך בדרכם של פוליטיקאים העושים קריירה מהגברת האיבה בין ציבורים שונים, אבל מי שמבקש להשפיע על מהלכים במדינת ישראל חייב לעשות יותר מכך.

מנהיג מצופה לדעת לעמוד בנקודה ארכימדית, לראות ולהבין את זוויות הראייה של האוכלוסיות השונות לפני שהוא מציע דרכי פעולה. הנשיא ריבלין איננו רשע מרושע או אנטיוכוס מודרני כפי שהוא מוצג בכלי תקשורת חרדיים מסוימים. הוא פשוט לא מנסה, או לא מצליח, להתעלות מעל לאופק הנשקף מתוך אזור הנוחות שלו ולהבין את זווית הראייה החרדית. חבל.

 

ראובן ריבלין חרדים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}