האמנם החזנות המרוקאית דומה לאשכנזית?

בעולם החזנות ישנם שלשה ז'אנרים מובילים: הסגנון הספרדי-ירושלמי, הסגנון המרוקאי והסגנון האשכנזי.

בכל אחד מהם ישנם תתי- ז'אנרים רבים: ההבדל הבולט בין כולם הוא כמובן האופי המוסיקלי.

אך הבדל נוסף קיים דווקא בין הז'אנר ספרדי- ירושלמי, לבין המרוקאי והאשכנזי, שדווקא כאן זהים.

המרוקאי והאשכנזי גם דומים

בעוד הירושלמי מוכתב למקאמים המשתנים בין שבת לשבת ואף בין חגים, הרי שהסגנון האשכנזי והמרוקאי אינם כפופים אלא לסגנון דרישות הקהל, וסגנון ויכולת הביצוע של החזן.

לעתים הדבר אף צורם, בעיקר בסגנון המרוקאי, אך לרוב הפיזור שנוצר וחוסר הזהות באחידות המסגרת מפריע, זה פחות כיף לאכול תמיד הכל.

אני זוכר שפעם שח באוזניי אחד מגדולי הפייטנים המרוקאים, כי לעתים יכולה להיווצר הפרעה מוסיקלית קשה באוזן שעבורה זהו חוק בל יעבור.

לסיים קטע המוביל לקטע אחר המיועד לניגון עם הקהל, כאשר לא קיים בינו לבין הקטע הבא שום הקשר מוסיקלי על פי הסולם או המקאם.

ובאיזשהו מקום נוצר טשטוש גבולות כלשהו, המוריד את העניין מאתגריה המרתקים של החזנות זו הכפופה לכללים, שמצליחה למרות זאת לחדש בהם.

אין כאן קביעה כי הדבר מייצר חזנות שבלונית החוזרת על עצמה כל שבת ושבת, אלא אמירה כי אין ייחודיות מתוכננת מראש לכל שבת ושבת.

לעומת זאת, בסגנון הירושלמי - לכל שבת יש את המקאם שלה; ובמסגרת כך היצירתיות וכח האלתור באים לידי ביטוי רב יותר. הלחנים המולבשים על הקטעים המושרים מחויבים אף הם להתכתב עם המקאם.

ובשל כך גם כן המעברים בין המקאמים, תוך החובה לחזור למקאם ולטון ממנו בוצע המעבר - הם בעצם המרענננים הרשמיים במהלך התפילה.

הסיבות לקביעת המקאמים רבות הן וחלקם מאולץ ונסיבתי, אך גם בלעדיהן, עצם התופעה - מבורכת.

לא לערבב בין חזנות לתפילה

אחת ההקפדות החשובות היא ההפרדה התאורטית והמעשית שחובה להבדיל בין חזנות לשירה, ובמיוחד בקטעים המנוגנים, לא הפרדה מוחלטת, הפרדה.

כלפי מה הדברים אמורים?

בהיבט המוסיקלי: בשירה עיקר הדגש הוא העמידה בקצב, ישיבה על הטון הנכון, דיוק בביצוע הלחן, דיקציה נכונה, ובהגשה יציבה לאורך כל השיר (זה בגדול, כמובן שישנם פרטים רבים נוספים).

בתפילה לעומת זאת עיקר הדגש הוא הגשת הטקסט בצורה שתגייס את כל הצלילים והלחנים הקיימים בזכרון החזן לטובת מיטוב החיבור של הקהל עם התפילה, והקצב הוא קצב של אלתור מוואל, כמה שזה ייראה מתוכנן יותר, טכני ועל פי קצב המנותק מהמתרחש ומהדינמיקה בזמן התפילה, החווייה תהיה גם היא פחותה.

כולם מתכננים וחובה להגיע מוכן, אלא שהאתגר המרכסי הוא בלייב, ולא ריצה על הסט.

ויותר ממה שצריך להיזהר לא לאמץ כללי שירה במהלך התפילה, חובה להיזהר לא לאמץ הרגלי תפילה בזמן שירה.

שיר המבוצע בסטייל "חזנות" נשמע גרוע מאוד, התופעה מצויה מאוד בעיקר בקרב חזנים ופייטנים (גם וותיקים מאוד) שעיקר התמקצעותם היתה על התיבה, וכמו יהודים טובים הם הפכוו להיות זמרים לכל צורך, בריתות חפל'ות הילולות בריתות, ומה לא...

בהיבט הערכי: בשיר העיקר הוא המוסיקה, והכל מגוייס לשם כך, כמובן שחלק דומיננטי בתוכן של השיר הוא הטקסט, אך שוב העיקר זהו הלחן, והכל משרתיו.

בתפילה, העיקר היא התפילה, וברגע שהחזן מגיש אותה בצורה המבליטה את המוסיקליות על פני הטקסט, מאריך בסלסוליו ומטריח במהלכיו, הניתוק בין הטקסט ובין המעמד לרמת הקשב של הקהל גובר, ובסוף נוצר גם נזק תדמיתי, הגורם לאורך זמן, שעמום בקרב המורגלים לכך מ"תפילה" כתפילה, ואם אין קונצרט, התפילה לא מעניינת... האתגר האמנותי אינו "מי מצליח לנתק" אלא "מי מצליח לחבר, ולהעצים את חוויית החיבור באמצעות הצלילים והמוסיקה".

פרשת ויחי מקאם חיג'אז

כעין הפתיחה, בסדר השבתות על פי הסגנון הספרדי- ירושלמי, השבת היא מקאם חיג'אז.

ישנה סטיגמה נפוצה על מקאמים שהם מקוטלגים לפי רגשות, כביכול מקאם פלוני עצוב ומקאם אלמוני שמח, וההוא מרגש וההוא חגיגי ועוד ועוד.

הסטיגמה הזו ממש לא נכונה, מכיוון שבכל מקאם קיימות כל האופציות הרגשיות, ואף יש לחנים וטקסטים המעידים על כל מצבי הרגש השונים.

הקטלוג המדוייק והנכון יותר, הוא זה המבדיל בין חופש ביטוי הרגשות שקיים בכל מקאם.

דהיינו, ישנם מקאמים שרגש כלשהו יכול למצוא בצליליהם מגרש גדול ואיכותי יותר לבטא את עצמו.

קל יותר לבטא באמצעותם רגשות, וכאן החלוקה הופכת לנכונה ומבוססת.

ובחזרה למקאם השבת, בפרשת השבוע מסופר על הפרידה של יעקב מבניו, תוך שהוא מברך את כולם, ואף מעניק ציוני דרך עבור כל אחד מהשבטים, כאלו המתייחסים למידותיו ולהיסטוריה ההתנהגותית שלו, וכזו המתייחסת לדורות הבאים.

רגעי הפרידה והפטירה של יעקב אבינו ע"ה בהחלט מהווים אירוע עצוב, והמקאם שנבחר לשבת הזו הוא מקאם חיג'אז, שכפי שאמרתי תוכלו למצוא בו רגעי שמחה רבים, אך רגש העצב מוצא בו פרטנר עמוק ורב תוכן, המסוגל להעניק לו מגרש רחב- ידיים לביטוי עצמי.

ביצוע לכבוד שבת

הפייטן מרדכי מושייא הנחשב לאחד מהקולות הנדירים בעולם החזנות הירושלמי-טורקי מבצע כאן את הפתיחה המפורסמת "אודה ה מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו" יחד עם חלק מהפיוט "אליך אקרא י-ה".

הפתיחה הזו איחדה בעצם בין שלשה פסוקים ממקומות שונים בספר תהילים, איחוד המיוחס לר' מרדכי עבאדי זצ"ל, שהיה פייטן ומשורר לצד היותו דיין ומקובל, לפני כ 100 שנים, ופעל בתחילתו בסוריא ובסוף חייו בישראל.

והפיוט "אליך אקרא י-ה" נכתב על ידי ר שלמה זריהן שהיה רב במרוקו, ללחן של סלים הללי, אף הוא ממרוקו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!