"בעת הביקוע - עוטף אותנו זוהר כחול" • בכור הגרעיני

היו ימים וחולות פלמחים היו מצויים אי שם בדרום הרחוק. באתר נדח וסמוי מן העין.

באותם ימים מי שנקלע לו לחולות הללו, היה מגלה על ראשה של גבעה הצופה אל הים מבנה מוזר לבן ומצולע.

שם לשפכו של נחל שורק, היו לוחשים בסוד, מצוי אחד מהכורים הגרעיניים של ישראל.

אבל היום החולות הללו הן כבר במרכז הארץ: סביב הכור הלכו והתפתחו יישובים צפופי אוכלוסיה ואחרי למעלה מיובל שנים, הכור מוצא את עצמו פועל בעין תשומת הלב הציבורית. עתה, כאשר סוגיית הגרעין מככבת בראש הכותרות, אנשיה מוצאים את עצמם צועדים בקדמתה.

"אין שו שו סביב הכור שלנו", פותח ואומר לנו ד"ר יאיר יריב, המדען הראשי של הכור הגרעיני במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, "הטכנולוגיה ידועה, הפעולות שאנו עורכים - גם הן אין בהן שום אלמנט חסוי. אנו כור הפועל לחלוטין רק לצורכי מחקר וצורכי שלום. כאן עורכים רק ניסויים מדעיים, רותמים את הכח הגרעיני לצורך פיתוח מכשור רפואי ומוצרים טכנולוגיים שונים. אנחנו מפוקחים על ידי סאב"א והגופים הבינלאומיים. הנה", הוא מנסה לשכנע בכל ליבו: "רק לפני שבוע ביקרו אצלנו פקחים. אין אצלינו סודות ואין מה לגלות".

• הם עורכים כאן בדיקות פתע?

"לא, הכל ידוע מראש ומסודר, יודעים מתי באים הכל לפי לו"ז מסודר. הם באים ובודקים את מאזן החומרים בכור, כמה אורניום נכנס לכור וכמה יצא. זה הכל, אם מה שנכנס הוא שיצא הם יודעים ששום חומרים גרעיניים חשודים לא הוברחו לצורך הכנת איזשהו מתקן לא חביב".

יריב כבר שלושים ושלוש שנים שהוא כאן במקום, מוותיקי העובדים. ואולי הוא צודק. אין שום הצדקה להילה סביב הכור הזה.

ובכל אופן, שבעת מדורי גיהנום אנו עוברים עד שאנו נכנסים פנימה. שורה של שלטים מזהירה בשלוש שפות את מי שמגיע לכור בשורק כי מדובר "הכניסה אסורה" ו"אין לצלם".

אנו נעמדים לפני שער לצורך בדיקה אבטחה ועוד שער כניסה נוסף. ולאחר בדיקה נוספת אנו נלקחים אל הכור, בליווי פמליה כבדה. קצינות עיתונות, אנשי אבטחת מידע. איש לא ניתן לצלם כאן חוץ מאת יריב (הוא כבר נשרף, הוא היה בטלוויזיה) ולא הרבה מותר לצלם ולסקר כאן. אז כנראה שבכל אופן לא מדובר כאן על מפעל לייצור שוקולדים. אבל כנראה שגם על חיסיון בטחוני יש לפעמים חיסיון בטחוני. .

ועכשיו, למרות הקשיים אנו כאן, בשער הכניסה למבנה הכור הבוהק מעלינו כמו פסגתו של הר עטור שלג.

רק קומקום

המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, כמו גם הכור המפורסם בדימונה הוא פרי יוזמתו של נשיא המדינה כיום, ואז מנכ"ל משרד הבטחון, שמעון פרס, הוא הוקם בשנת 1958 ממערב לעיר יבנה על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית.

הכור נתרם במסגרת תוכנית "אטום למען שלום" של ארצות הברית, בתקופת שלטונו של הנשיא דווייט אייזנהאואר. הוא עוצב על ידי האדריכל פיליפ ג'ונסון ועד היום בכניסה לקריה מוצבת תעודה המציינת את זכייתו של הכור בתואר אחד ממבני התעשייה הנאים ביותר של אותה שנה. ולמרות השנים הרבות שעבורו מאז הקמתו עדיין המקום משדר אדריכלות רעננה והייטיקית.

הכניסה אל המבנה מוליכה לחצר גדולה וירוקה ובה שתול עץ זית ענק. היא כאן ליופי. אבל כל מעטפת הכור, האנושית והטכנולוגית מוקדשת קודם כל למניעת תקלה ודליפה. ובכל אופן, אני שואל את יריב: אתם מצויים כאן בלב אוכלוסיה אזרחית, תקלות קורות, קטסטרופות עשויות להתחולל, יש מדינות שבשל הסכנה הזו, אף נמנעות מבניית כורים גרעינים. אתם לא חוששים?

אבל יריב מרגיע: "להשוות אותנו לכור בפוקשימה למשל, זה כמו להשוות קטר של רכבת מהירה לקומקום. אנחנו רק קומקום קטן. אצלינו מדובר על כור בהספק של 5 מגה-ואט, דימונה זה כ-20 מגה-ואט. לשם המחשה בצ'רנוביל היו 3 ג'יגה ואט, כמעט פי אלף יותר".

• אבל גם קומקום גרעיני יכול לחולל אסונות כבדים?

"ברור אך אנו נוקטים בכל אמצעי הזהירות הדרושים ועובדה היא שלמרות יובל השנים של קיום הכור, לא התחוללו אסונות".

• התושבים באזור לא חוששים שיום אחד במדגרות ייבקעו תרנגולות דו ראשיות?

"לא, התושבים יכולים לישון בשקט. אני עצמי גר לא רחוק, בראשון לציון, עובדים אחרים גרים ביבנה הקרובה אין שום בעייה. צריך גם להבין שאנו כור שאינו מייצר חשמל, כל האנרגיה שאנו מייצרים נפלטת לחלל".

• יש טענות על כך שהכור ישן ומיושן מאוד הוא בכל אופן כבר עבר את גיל העמידה. אתה לא מוטרד?

"ישן?", יריב נעלב עמוקות. "חכה ותראה מה קורה בפנים".

ומי שלא מאמין ליריב, שיביט על עץ הזית, כמה סמלי, הצומח כשבגבו לוהט הכור. הוא פורח לתפארת.

ביצת הכור

המעבר מאולם הכניסה וחדרי המחקר אל שטח הכור, הוא עניין מייגע לכשעצמו. חלוקים מיוחדים, מד קרינה, ציוד נוסף ואנו נעמדים מול מה שנראה כדלת כספת ענקית שנשדדה מאחד ממרתפי הבנקים השוויצרים. עם מנגנון פתיחה מורכב והגה במקום ידית.

די בעמל נפתחת הדלת ואנו סוף סוף עומדים מול דלת נוספת הנראית בדיוק כמו קודמתה. רק אחרי סגירת הדלת האחת ניתן לפתוח גם את השנייה ואנו בפנים.

מה שמכה אותך תחילה זה הצהוב הבוהק: אולם ענק, גדוש מכשירים מנופים ושסתומים כולם צבועים צהוב.

אז הנה מתברר שאנו מצויים בתוך ביצת ענק, קליפתה החיצונית - זו שאתם רואים כשאתם חולפים על כביש ארבעים - היא לבנה, אך הפנים חלמון צהוב.

אל ליבת הכור צריך לטפס למעלה במעלה מדרגות לולייניות צרות ומסוכנות. אדם זר שלא מנוסה בטיפוס המדרגות המסוכנות האלה ימצא את עצמו מייד למטה, עם גולגלת מרוסקת.

אבל ההעפלה במעלה המדרגות היו שוות את זה. למעלה מחכה לכם בריכת מים בת למעלה מארבע מאות אלף ליטר מים. הבריכה צלולה כבדולח, כה צלולים עד שכמעט ואינך יכול לחוש שהנך מביט אל תוך המים.

עמוק למטה בתחתית הבריכה מצוי גוף מתכתי שבו נעוצים מוטות אוראניום ושם, מתנהל התהליך ששינה את פני ההיסטוריה האנושית: תהליך הביקוע של אטומי אורניום.

כאשר תהליך הביקוע מתרחש, בוקע מהמים אור כחלחל העוטף את הסביבה כולה בזוהר כחול, כמו שמים המוצפים בזוהר הקוטב.

"המים תפקידם לספק אמצעי קירור לתהליך הביקוע שמתחולל שם", מסביר לנו מהנדס ההפעלה של הכור, בחור דתי, ד"ר ניר הזנשפרונג. "המים גם מהווים מסך שקוף המפריד את התהליך שקורה שם מהסביבה. המים שקופים כי הם עברו טיהור מיוחד, אין במים האלה שום מינרל, שום תוסף. מים מזוקקים של אטומי מימן וחמצן בלבד. לא רק בשביל השקיפות: כל מינרל או מתכת שיימצא במים יהפוך להיות רדיואקטיבי ויסכן את העובדים כאן, לכן אנו מטהרים אותן כך".

• ומאיפה האורניום? אין בארץ ככל הידוע, כל מרבצי אורניום.

"אין לישראל אוראניום משלה, אנו גם לא יכולים לקנות אורניום ממדינה אחרת. בעבר הפיקוח על מכירת אורניום לא הייה כה כבד, אבל המגמה השתנתה והיום מדינות שאינן חתומות על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני אסור למכור להם אוראניום.

"ישראל - למרות שהכור עצמו כן מפוקח - מצויה ברשימה של מדינות שאסור למכור להן אוראניום כך שמה שיש זה מה יש. אבל מה אבותינו, בוני הכור היו חכמים ורכשו אז בשנות השישים כמות גדולה של אוראניום המספיקה לנו, עד היום.

• מתי המלאי הזה ייגמר?

בכספות שלנו יש מלאי המספיק לעוד עשור שנים. בינתיים אנו זהירים לא לבזבז את המחצב היקר, וממצים את השימוש בכל מה שיש לנו.

הכפתור האדום

הביקור שלנו מתחולל בעיצומו של תהליך החלפת המוטות הנעשה בצורה ידנית ופשוטה למידי.

"אצלנו", אומר יריב, "תהליך החלפת המוטות נעשה בצורה מיכנית כשהכל גלוי לעין, הכור גם בנוי בצורה כזו, שאם קורה משהו מוטות הבקרה נופלים פנימה ותהליך הביקוע מפסיק מייד. אצלנו אם היה קורה צונאמי או זעזוע כלשהו, מוטות הבקרה היו נופלים פנימה ושום סכנה לא הייתה מתחוללת. בפוקושימה הבעייה הייתה שלמרות השיבושים התהליך המשיך. אצלנו ניתן לעשות את אמצעי ההגנה הפשוט והיעיל הזה, אבל בכור המפיק חשמל ואנרגיה זה פחות פשוט".

הכור משמש לצורכי מחקר ורפואה: "הנה" מראה לנו יריב, צילום של אבני חן כחולות, "באמצעות הקרנה רדיואקטיבית אנו משנים את צבעם של אבני חן, לפי דרישה".

המוצרים כוללים מוצרים רפואיים לאבחון וריפוי, ביניהם רדיואיזוטופים המיועדים ללשימוש ברפואה גרעינית ולמלחמה בגידולים סרטניים.

אורך החיים של חלק מהחומרים האלה המשמשים להרס הגידולים הסרטניים, הוא כשעה בלבד, לכן בעבר נאלצו חלק מהחולים לקבל טיפול בחו"ל.

גולת הכותרת של המחקר במקום הוא, מאיץ חלקיקים המכונה "שרף", המאיץ פרוטונים ודאוטרונים לאנרגיות גבוהות. "במאיץ החלקיקים הגדול בעולם, בשוויץ היה גם ייצוג מכובד לחוקרים ישראלים תודות להתקדמות במחקר שנעשית כאן בישראל", אומר יריב, "הקהילה המדעית בארץ לחקר הגרעין, היא קהילה קטנה, אבל איכותית, הגענו כאן להישגים מיוחדים ברמה גבוהה".

• ומה עם שיתוף פעולה עם תעשיות צבאיות ופיתוח כלי נשק?

יריב לא יודע שום דבר על זה אף שלפי פרסומים זרים הממרכז היה הכור שותף בפיתוח רובה המסוגל לירות קליעים במהירויות עצומות שבכח התאוצה ושלהם יוצרים הדף ונזק גדול השקול לחומרי נפץ.

לעומת זאת הוא יודע על פיתוח המסייע במלחמה בטרור ושיצא מדלתות המרכז: גלאי גרעיני חדשני המסוגל לגלות ולזהות הברחות של חומרי נפץ וחומרים אסורים. בקרוב הפיתוח הזה יוצב בשדות תעופה רבים בעולם.

• לאור המלחמה החשאית שמנהלים גורמים עלומים נגד מדעני הגרעין באיראן אתם לא חשים שאתם היום על הכוונת של מישהו? מישהו שמחפש נקמה?

"לא, בחו"ל היה עלי תמיד להיזהר אני לא מסתובב שם בחוצות עם תיאור התפקיד שלי על הדש".

מעל הכור צופה חדר בקרה עטוי זכוכית וניר מזרז אותנו פנימה, "מי שאומר שהכור ישן, אנו שולחים אותו לכאן, זה סוכר פיות רעות". למעשה הכור כולו, חוץ מהבטון, הבריכה והדלתות חדש. אבל כאן הכל נראה כמו הוצב אתמול ועמוס בציוד בקרה ממוחשב ומסכי פלזמה.

"כאן המח שמפקד על הכור", אומר ניר, מכאן אנו מנטרים ומפקחים על כל מה שקורה בכור. אבל למרות שמרבית הציוד חדש וממוחשב יש לא מעט שעונים אמריקנים מקוריים שהשארנו אותם. הכור פשוט בנוי טוב, למרות השנים הרבות שעשה הוא שומר, הוא מכונית שמורה משנות החמישים, יד ראשונה מאספן מכוניות שיכולה לנסוע על הכביש. הוא עשוי טוב, בנוי בצורה טובה ומדויקת".

והוא כבר פותח בהסבר על תפקידי המסכים, הניטור, הפיקוח, הבקרה הפיקוד, אבל את צלם 'בחדרי חרדים' יעקב נחומי מעניין רק דבר אחד ובצדק: "איפה הכפתור האדום שמפוצץ את הכל".

ניר מצביע על מתג גדול המהבהב באדום, שנראה שאיש לא נגע בו מאז שנות החמישים. "הנה", הוא אומר. "לחיצה על זה ואין כור". למרות הגירוד בקצה האצבעות לא לחצנו.

ותגידו תודה לצוות 'בחדרי חרדים', שהאנושות עדיין קיימת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!