שבתי בריצת אמוק וכלום - רק ריאות כואבות

אמש אני יושב במתחם ה'סינמה סיטי', על ספסל נחמד במרפסת ובהיות נפשי פזורה עליי, שכחתי את הפלאפון למרגלות אותו הספסל.

נכנסתי פנימה, עשיתי את מה שעשיתי כמה דק' עד שידי נשלחה כלאחר יד לכיס; ממשמשת ובוחנת כפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה - ו... כלום.

שבתי אל הספסל בריצת אמוק, וכלום. רק ספסל וריאות כואבות.

הטלפון כבר היה מנותק וליבי כבה עמו, הקלטות מיוחדות וסיפורים שכתבתי. ראיתי את הכל פורח, ראיתי איך אני הופך לעוף חול, ומתחיל ליצור את דמותי מחדש.

ראיתי את עצמי כמעט אדם חופשי בלי הנטל האכזרי של אותם 700 גרם השוכנים בכיסי ובידי דרך קבע. ראיתי המון דברים שלא ראיתי.

כעבור כמה שעות שבתי אל הספסל כדי לבחון את המקום, לראות את בדל הסיגריה שהשארתי שם כשעוד הייתי הבעלים של אותו טלפון אבוד, ואולי גם לשבת שבעה.

למזלי, ברגע 'שרלוק הולמסי' הצלחתי למצוא מצלמה אחת שייתכן ותפסה את המיקום של הספסל, וכמוצא אחרון פניתי אל גדעון השומר בבקשה לראות מה היה ואיך.

כי אחרי הכל, מה אנחנו רוצים בחיים אם לא לדעת את כל האלמנטים שקרו סביבנו?!

גדעון ראה את סינתזת הפרצופים השונים שלבשתי, רגע עצב ורגע תקווה, רגע זעם ורגע נטול רגשות, והסכים לעזור.

הוא התקשר לאדם שאיננו ידוע, המוצב על המצלמות דרך קבע וביקש לבחון את אותן חמש דקות - בהן הכל קרה.

אותו האיש ביקש שאסתכל אל תוך המצלמה על מנת שיוכל לאבחן ולדעת. התבוננתי מעלה בפיזור נפש. ככה אנחנו תמיד, בזמנים שכאלו - מתבוננים כלפי מעלה ושותקים.

אחרי כמה דק' גדעון אומר לי שיכול להיות שאיש המצלמות, אותו אחד שרואה כל - עלה על משהו.

הדלקתי עוד סיגריה, ושאפתי שאיפות של אין. מי שמעשן יודע כי ישנן כמה סוגי שאיפות: יש את שאיפת ההפסד - אם כבר נדפקתי, למה שלא אכניס קצת עשן לריאות. יש את שאיפת הניצחון - אם הצלחתי, למה שלא אכניס קצת עשן לריאות. יש את שאיפת הספק - אם אינני יודע מה הולך לקרות - למה שלא אכניס קצת עשן לריאות.

ויש את אותה שאיפה, של אין, בלי הסבר, בלי תכנית ובלי תכלית - סתם כי יש סיגריה - אז למה לא להכניס קצת עשן לריאות. הצד השווה שבכל המקרים בהם מעורב מעשן הוא - לעשן. וזה מה שעשיתי.

לעברי מתקדמים שני בני מיעוטים, ואני, מעלה העשן, כמעט שלא חונן אותם במבט. וחבל, מאחר שכל מבט יכול להוסיף לאדם משהו. כל אדם וכל מבט.

גדעון צועד כמה מטרים מאחורי השניים, ואני, עם הבדל ביד, תולה בו את עיני התכלת שלי ומצפה.

ישנן סיטואציות שאתה יודע שנועדו לכישלון, ככה אנחנו מספרים לעצמנו כשיש רצון לברוח, להטיל אשמה ולהתחמק אל עבר הרי החושך.

גם כאן, לא ציפיתי, רק רציתי לשמוע את ה"לא" הרשמי וללכת, לומר לגדעון תודה על הניסיון, ולנסות לגרום לזה להרגיש כאילו אני שמח שעזר לי, אפילו שלא...

גדעון שולף מתוך הכיס טלפון, שנראה בדיוק כמו שהטלפון שלי היה נראה, ושואל: "זה זה?", אני משיב: "זה זה!", כשעל פני חיוך אווילי שלובש רק אדם שזה עתה בישרו לו שבסוף הוא לא עולה על הכיסא ה'מחושמל', או לחלופין, את אותו פרצוף שלבש יוסף כשהוציאו אותו מבית הכלא.

הודיתי לגדעון במין הודיה אווילית כאותו פרצוף, כי בתכלס, לא היה משהו אחר שיכולתי לחשוב עליו. שאלתי אותו שוב לשמו, אפילו שכבר ידעתי מהו, כי לא הצלחתי לומר שום דבר אחר.

גדעון לא הסכים לומר במפורש מי היה הגנב, אך הרמז העבה שכן נתן היה על אותם השניים שיצאו זה לא מכבר.

ואם בשרלוק הולמס עסקינן, ועסקינן, הבנתי דבר שלא מתוך דבר שהיה זה אחד מהם. "תפסתי אותו רגע לפני שהוא יצא", אמר גדעון וחייך קשות.

יצאתי החוצה, הדלקתי סיגריה ושאפתי שאיפה של חנוכה, זכר לאותם ניסים, זכר לאותם אנשים טובים שאפשר למצוא דווקא כשאנשים רעים נמצאים בפעולה. כי ככה ה' ברא את העולם, הרוע אל מול הטוב, העקום אל מול הישר.

אם מתבוננים אפשר לראות את הטוב, הוא גדול, הוא חזק, והוא משמיע קול למי שמקשיב.

חנוכה שמח, ניסים מאירים, ואנשים טובים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!