האב - ראש ישיבה, הבן - לא מניח תפילין • תבלין לשבת

הייתה זו אחת השיחות עם אבי, הזכורות לי יותר, בשיאה של התקופה המורכבת בחיי נעורי.

בגיל ההוא, לקראת היותי כבן 17, קיום המצוות תפס את החלק הקטן בחיי, אם לא כלום. אבי - ראש ישיבה, תלמיד חכם עצום וחסיד אמיתי - לא יכול היה לשאת את זה, שאני, הבן הבכור שלו, לא מניח תפילין.

הוא מצדו, כאחד שלפני שנים שב בתשובה, לא היה מסוגל להבין, כיצד בכלל ניתן לחיות עם זה שעובר יום ועוד יום ואינני מתפלל.

באותם ימים, כל ניסיונותיו היפים יותר והיפים גם פחות - לא הועילו.

כיום, כשאני כבר אבא לילדים ועובד עם מה שמכונה נוער 'נושר', אני בוכה על אותם ימים, לא רק בגלל שבזבזתי כמה שנים טובות במשחקי חתול ועכבר עם אבי על כל מה שקשור בתפילה, תורה ומצוות בכלל. אני בוכה על עוגמת הנפש העצומה שגרמתי להורי בשנים אלה, אני בוכה על כך שבאותן שנים שעברו ולא יחזרו, נוצר איזשהו נתק ביני לבין הורי, דבר שלקח לנו שנים להחזירו למוטב, בעזרת ה'.

אבל את אותו היום, קשה לשכוח. בבוקר אחד, הוא נכנס לחדרי שהיה כרגיל אפוף עשן סיגריות, וביקש לדבר איתי. אותם משפטים מהדהדים באוזני עד עצם היום הזה. אני אפילו זוכר את הרגש שעטף אותי, הרגשה מהולה בפחד וחשש מהבאות, לצד תחושה של כבוד שאבי נכנס לחדרי, אשר היה עבורי קודש קודשים האישי שלי.

הוא נשען על הקיר, סקר את החדר ואת הפוסטרים לצד אוסף הסכינים וכלי המשחית שהיו תלויים על הקירות.

ואז, בקול אבהי, מתוק מדבש, אמר את המשפט שאותו לא אשכח לעולם: "יוסף, אני אוהב אותך! אני מאוד רוצה שתתפלל, ומהיום אני משאיר את זה בינך לבין בורא עולם, שהוא אוהב אותך יותר ממני".

אמנם ברגע הראשון, במחשבות של נער, אמרתי בלבי שאם הקב"ה באמת בוחן כליות ולב, הוא בטח לא אוהב אותי. אבל לאחר זמן מה המשפט הזה עשה בי משהו.

הסיטואציה הזאת של אבא שלי שנכנס לחדרי ומתעניין באוסף הסכינים שלי, הזמן שבו הוא שהה בחדרי מבלי להאשים אותי או לחקור אותי אם התפללתי היום ואיפה התפללתי, אלא שיחה ישירה, אמיתית וכנה - שבר אותי בסוף.

אין ספק שעד היום האירוע הזה מלווה אותי כדבר מכונן בחיי.

לימוד עצום מהפרשה

בפרשת השבוע כתוב: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ־הֹוָ־ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם
באל שדי: הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי: ושמי ה' לא נודעתי להם: לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי. לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי (רש"י)

אחת הדרכים שאפשר ללמוד ברש"י, שאברהם יצחק ויעקב אכן היו אבותינו, ולקב"ה היה איתם תקשורת בדרך אחת, אבל הקב"ה בחר במשה בתור מנהיג, ואיתו תיקשר בדרך אחרת.

הקב"ה בעצם אומר למשה: הם האבות, האמינו בי וסמכו עלי למרות שהשתמשתי מולם ב"אל שדי". ולא בשם י-ה-י-ה שזה שם שנאמן לאמת, שם שאיתו השתמש הקב"ה רק כאשר הדברים נעשו כבר. (כמו למשל: "ויאמר אליו אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה") אבל איתך, אני אשתמש בשם הזה רק כדאי להקנות לך ביטחון.

והרי זהו פלא.

הקב"ה יכל להגיד למשה: "אם הם סמכו על מה שאני אמרתי, תסמוך גם אתה". אולי אף יותר מזה. הקב"ה יכל להביא לו הוכחה אחת חותכת לאמיתות דבריו ובזה תם העניין.

למה כביכול מלך מלכי המלכים צריך להשתמש באופן מיוחד בשם האמיתות, כדי להראות ביטחון לקיום דבריו מול ברואו?

כאן נמצא לימוד עצום מהפרשה לחיי היומיום.

אכן יש מצבים שאנו כהורים צריכים לחשוב, שאם הקב"ה, בורא העולם, היה מוכן להשתמש בשם מיוחד שלו, שם שאפילו מול האבות לא השתמש בו, בשביל לתת את ה'ביטחון' למשה המיועד להיות מנהיג אמיתי של עם ישראל - אז בטח ובטח, כאשר אנו רואים שהילדים לא ממש מקבלים את מה שאנו אומרים, או לא עושים את מה שאנו רוצים - כדאי מאוד ש"נרד" אליהם, ולו רק בשביל לאפשר להם לעלות מעלה מעלה להצליח.

שאלות שמאמן היה שאול אותך באימון:

א.האם אתה יכול לראות שגישה שלך מול הילדים לא תמיד מדברת אליהם?

ב. לו יצויר שלשכן שלך היה ילד גאון ואתה היית רוצה להעביר לו מסר שווה לזה שאתה מעביר לבנך, כיצד היית מתנסח בשיחה עמו?

יוסף חיים בולטון, מאמן בכיר בקאוצ'ינג. [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!