די, נמאס! • ידידיה מאיר מסכם חודש סוער ומדכא

זהו. הגל העכור מאחורינו. זאת אומרת, נכון לשעת כתיבת שורות אלה. וצריך כמובן לזכור שבכל רגע עלול להתפרץ גל חדש. אבל בכל הנוגע למה שהיה כאן בחודש המדכא האחרון, אפשר לומר בזהירות שאנחנו מתחילים לחזור לשגרה. הוכחה לכך אפשר לראות בעובדה שכבר מזמן לא שמענו את שמותיהם של גיבורי/קורבנות האירועים האחרונים.

נעמה הקטנה הולכת לבית הספר בלי ליווי צמוד של משה נוסבאום, וכך גם הילד עם הטלאי הצהוב במאה שערים. טניה מאשדוד חזרה לנסוע בקווים נורמליים ולא מחפשת חסידי גור שיצעקו עליה, ואפילו ה"מרגלים" מקריית משה שוחררו למעצר בית (אם כי מחכה להם עדיין משפט שבו עשויות להיגזר עליהם חמישים שנות מאסר כולל עבודות כפייה).

אז אני מקווה שהגיע הזמן להיפרד. הנה מקבץ מסכם של משפטים ששמענו כאן הרבה בחודש האחרון:

"עוד מעט הוא יבוא ויעשה פה סדר"

דרעי, לפיד, המשיח. האופציה השלישית דווקא נשמעת לי בסדר, אבל עם השתיים הראשונות קשה לי. זה לא שאני לא מקבל את זה שיש לאנשים העדפות פוליטיות, ואפילו תקוות. אבל קשה לי עם כאלה, לא משנה מאיזה מגזר, שחולמים, שכוספים, שממש סופרים את הימים להתגלות פוליטית של מישהו (ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, תיכנסו לעמוד הפייסבוק של יאיר לפיד ותראו מה הולך שם).

אז בסדר, דרעי/לפיד ייבחר ואולי אפילו יקבל תפקיד משמעותי. נו, ואז מה? מה ישתנה בחיים שלכם? אתם באמת חושבים שהאושר האישי שלכם תלוי בכניסה של מישהו למעגל הפוליטי?

זה מזכיר לי את הברק בעיניים של אנשים רבים בעבר נוכח שמות כמו אמנון ליפקין-שחק, אפי איתם, איציק מרדכי. ניסיונות לשכנע אותנו שבשר ודם, ראוי ככל שיהיה, שיצטרף למערכת הפוליטית, יכול לשנות את חוקי היקום. תרגיעו. כולה פוליטיקה.

"קודם כל, אני רוצה לגנות"

משפט חסר משמעות, כמו אפצ'י או אפילו כמו נשימה בתחילת משפט. אני מגנה משמע אני קיים, ועכשיו בוא נתחיל בראיון.

לפעמים זה מזכיר לי, להבדיל, את "בפתח דבריי אני מבקש לאחל החלמה למשפחות הפצועים".

ח"כ גפני אמר שלאחרונה הוא מרגיש ממש אחמד טיבי. כל בוקר הוא קם וצריך לברר את מה הוא אמור לגנות היום.

"אנחנו ננצח, אנחנו מנצחים"

אמירה קבועה של הנלחמים, משני הצדדים. כל מהדורת חדשות היא שדה קרב בעבורם. הם ממש מזיזים כוחות, מפנים פצועים ורצים אל המערכה הבאה. זה חמ"ל שפועל נון סטופ למען המטרה, בלי לשים לב לתמונה הגדולה יותר.

איך אמר לי מישהו לפני שבוע בחגיגיות? "שמעת, היום דיווחו בחדשות על הילדה החרדית מקטמון שחילונים הרביצו לה, וגם על ההוא שלא נתנו לו להיכנס למועדון בגלל כיפה!". כלומר, היום היה יום חזק מבחינתו, יום מעולה, היום ניצחנו. סליחה – זה ניצחון? המטרה היא שבכלל לא יירקו פה אחד על השני, לא שיסקרו את היריקות של הצד ה"נכון".

אז נכון, זו היתה חתיכת נפילה של חדשות ערוץ 2, תמונת הכלב עם המדים, אבל איך זה קשור לניצחון? מי ניצח, ואת מי, ולמה לצהול כאילו דרעי נבחר?

"הכל קונספירציה של..."

הקרן החדשה, השב"כ, נאמני תורה ועבודה.

ליבי ליבי על מאמיני הקונספירציות. חייהם אינם חיים. יכול להיות שהם צודקים לעיתים, אבל איך אפשר לחיות ככה, כשלא מאמינים לשום דבר, והכל הוא בעצם קנוניה? אחרי האירוע בחטמ"ר בנימין הוציא כצל'ה הודעה לעיתונות ובה טען שמדובר בפרובוקטורים של השב"כ. זו לא הודעה נדירה אצלו.

אולי אני תמים, אבל עדיף בעיניי אפילו לטעות באבישי רביב אחד או שניים, מאשר לחשוב באופן קבוע שכולם מסביבך חורשים קונספירציות במחשכים.

"אנחנו לא בסדר?! תסתכלו איך נראה המצב אצלכם"

כל מגזר שמותקף על פגם כלשהו שיש בו, לוקח את החרב מיד המתקיף, הופך אותה בתנועה סיבובית במאה שמונים מעלות, ותוקף בחזרה. טול אלף קורות מבין עיניך, הוא מסנן לעבר המחנה השני.

האחד טוען שיש תג מחיר, והשני עונה לו בנערים שדוקרים בתיכונים.

האחד צועק על קווי מהדרין, והשני עונה לו בנשים שבפרסומות תועבה.

זה טוען על ההקצנה החרד"לית, וחברו עונה לו ב"וכשבבילעין הוציאו לחייל עין, מילה לא שמעתי על זה".

ובסוף כולם חוזרים הביתה ועוד מרגישים שקיימו שיח מעמיק עם הצד השני.

"התבגרנו מאז הגירוש, נמאס כבר מ'באהבה ננצח'"

הבנתי, ולכן אתם הולכים על הסלוגן שבטוח יצליח: "באלימות ננצח"? מי שחושב שבמכות הוא ימנע פינוי, ולו של מאחז אחד, לא מבין שאולי הוא יצליח לעצור זמנית הרס קרוואן, אבל יוביל חלילה לאובדן יישובים רבים. קשה להעריך בכלל את הנזק הגדול שנגרם מאירועי אותו לילה סוער באפרים, ואפשר ללמוד ממנו מה רב כוחו של היחיד – נער אחד שזורק אבן יכול לגרום למדינה שלמה לצאת מפרופורציות ולגנות מאות אלפי אנשים גם יחד.

זה ממש שיעור מוסר, מה גדול כוחו של כל אחד ואחד מאיתנו להשפיע על המציאות.

ואגב, לפעמים נוצר הרושם שאנחנו נגד אלימות בגלל שהאלימים מזיקים למאבק הצודק שלנו. זאת הסיבה? ממש לא. אנחנו נגד אלימות כי אנחנו נגד אלימות.

"הרבנות הצבאית היא לא רק של הדתיים. צריך לשמור על אחדות הצבא"

נכון, אבל הרבנות הצבאית לא אחראית על שמירת האחדות, אלא קודם כל על שמירת ההלכה. ודווקא הניסיון לשמור על האחדות בכל מחיר, הוא שהביא לקרע הגדול בשבועות האחרונים.

לא צריך להיות בן של מנחת הורים, כמוני, כדי לדעת כמה המציאות יכולה להיות מסובכת כשאין גבולות ואין סמכות. זה לא כיף להורים, ולא כיף בעיקר לילדים. וכשמנסים אך ורק לחתור לאחדות והסכמה בלי גבולות, מגיעים למצבים גרוטסקיים. אתם יודעים שהשבוע אמיר אורן, הכתב הצבאי של 'הארץ' פנה לדובר צה"ל בשאילתא: מדוע בלהקת הרבנות הצבאית אין זמרות? באמת.

הנה, כך הוא כתב בעיתון: "גם הרבצ"ר, תא"ל רפי פרץ, שהוא כביכול הרב הטוב בסיפור, פועל להנציח את הפרדת המינים – בלהקות הרבנות הצבאית אין חיילות. התירוץ של דובר צה"ל: ללהקת הרבנות יש רפרטואר המכוון להופעות לפני חיילים חרדים". סוף ציטוט.

לדעתי, צה"ל היה צריך להוציא הודעה מנומקת וברורה יותר לכתב עיתון 'הארץ': "מדובר צה"ל נמסר בתגובה: פחחחחחח..."

"אצלנו זה לא הדרת נשים. זה האדרת נשים!"

אם אני שומע את המשפט הזה עוד פעם ממישהו אני לא יודע מה אני עושה. ולא שזה לא נכון, ברור שזה נכון, רק די.

"זה בירור, הכול בירור"

פעם יכולת לשמוע את המושג הזה, "בירור", בעיקר אצל חוגי 'מרכז הרב', עכשיו זה ממש נהיה טרנד. כולם מרכזניקים, כולם בירורניקים. "מה שקרה פה בחודש האחרון זה דבר טוב מאוד. זה בירור שחשוב שיהיה", הם אומרים לך, וכבר אינך יודע על איזה מקרה חמור הם מדברים: על היורק מבית שמש, על הזורק מחטמ"ר אפרים או על ברי סימון. אבל האמת שאני רוצה לקוות שהם צודקים.

נכון, זה כל כך רע – שזה בעצם טוב. חייב להיות טוב. אחרת למה הקב"ה עושה את כל זה? למה תורתנו המקסימה וערכיה הנעלים הופכים למרמס, לבדיחה, לביזאר? ברור שכל זה קורה כדי שמשהו יתברר ויתבהר אצלנו. שנחדד לעצמנו יותר טוב מה תפקידנו, מה נכון, מה לא נכון, ואיך צריך להתקדם הלאה, בין גל לגל.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!