"חברות המים המינרלים גובות מהצרכן פי 1,000 מהמחיר שהן משלמות"

"חברות המים המינרלים גובות מהצרכן פי 1,000 מהמחיר שהן משלמות" - כך אמרה היום אלונה שפר-קארו, מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, בוועידת "הסביבה של המחר" של TheMarker ו-VEOLIA. "מדובר במיליארד בקבוקים בשנה, זו פסולת, ולפני שאנחנו ממחזרים, אנחנו מנסים לצמצם את הפעילות. לא נשלם כנראה לחברות המים. יש לזכור שבכיל טענו שצריך לכרוך את התמלוגים עם הפקת היתר".

לדברי שפר-קארו, "המהפיכה שהתחלנו בה לפני כמה שנים מתגשמת. בכנס דומה שעשינו לפני 5 שנים, היו בעיקר אנשי איכות הסביבה. היום יש פה המון אנשי עסקים. הנושא כבר מזמן אינו אידיאולוגי, אלא נושא כלכלי מובהק, ולפיכך העולם הכלכלי נכנס אליו".

"בסדר העדיפויות, נושא הסביבה לא היה תמיד בראש. השרים שקיבלו את המשרד הרגישו בעבר שקבלתו היא סוף הדרך הפוליטית. הסיטואציה השתנתה. לאחרונה שיחררנו תמיכות בכך 350 מיליון שקל לרשויות שעוברות להפרדות פסולת ועוד 250 מיליון לפתרונות קצה לפסולת. הרגולציה תיצור מצב שבו זה ביזנס משתלם. אף אחד פה לא פילנטרופ - צריך ליצור מצב רגולטורי שבו הדברים האלה רווחיים. צריך גם יכולת פוליטית של השר להביא תקציבים, וגם אכיפה ברורה ונוקשה. לדוגמה, בסוף החודש יכנסו תקנות, לפיהן משרד התמ"ת ישקול אמות מידה סביבתיות בתמיכה בתעשייה".

שפר-קארו הדגישה כי המשרד מתמקד בתוכנית לאומית לצמיחה ירוקה. "יושבים צוותים שחושבים איך אפשר להוביל מהלכים לאו דווקא תקציביים. חושבים איך לעשות היתר סביבה אחד במקום הרבה מאוד היתרים. לא המצאנו את הבירוקרטיה, ואנחנו משקיעים הרבה על מנת לגבש מדיניות. עם זאת, אי אפשר להתעלם מזירת הקרב הסביבתית, שעוברת לים. תעשייה שלמה שמתפתחת היא ללא רגולציה סביבתית.

לדבריה, "המדיניות היא להתייחס לתעשיית הגז כאילו אין משבר אנרגיה, ומצד שני אנו מודעים שהיא אינטרס ראשון במעלה לישראל. חלה עלינו חובה לאפשר את כניסת הגז לישראל, באופן אחראי ומבוקר, גם אם זה אומר שצריך להתמודד עם תושבים זועמים ונימבי. מצד שני, הסיכון הוא עצום, וכרגע אין כלים רגולטוריים ואין משאבים לטפל בעניין הזה. הממשלה אצה רצה לחלק את עור הדב שעוד לא נולד אבל לא חושבת איך למנוע את האסון הסביבתי. עמדה לגבי יצוא הגז עדיין לא אושרה כי הוועדה עדיין בתכנון. הוועדה, כולל פיתוח תעשיות, צריכה לשמור על המדיניות. לגבי כל מה שקורה בים, קידוחי הגז, אנחנו נמצאים שם מבחינת הרגולציה כמו שהיינו לפני 10-5 שנים".

רוני קוברובסקי ,נשיא החברה המרכזית למשקאות קלים, אמר כי אנחנו משווקים את המותג מספר אחת בעולם, והגענו למסקנה שעל מנת לשרוד, עלינו לספר לצרכנים מה קורה למוצר שלנו אחרי שצרכו אותו. אנחנו לא צריכים שום שוט מאף אחד, ושום עידוד מגורמים כאלה ואחרים, כל התעשייה מבין את הצורך לטפל בעניין, ועושה הרבה בנושא הזה. התעשייה היא הפתרון, לא הבעיה".

לדבריו, "יש אי הבנה מהותית של הרגולטור. כשתמכנו בחוק האריזות, אמרנו שאין דוגמא באירופה לכך שמוטל קנס על התעשייה אם היא לא הצליחה לעמוד ביעדים, שהולך לקופת המדינה. מה שנהוג הוא שאם לא עמדת ביעדים, צריך להפריש יותר כסף על מנת לשפר בשנה הבאה. בחלק גדול מהרשויות, 50% מהארנונה מגיעה מהתעשייה, שמשלמת כבר בעקיפין על נושא הסביבה ברמה המקומית. למשל, הרשות המקומית בבני ברק לא עושה כלום עבורנו - אנחנו מפנים לבד את הפסולת. התעשייה נתקלת בדרישות בלתי סבירות, ומותקפת בענייני צדק חברתי וכו'. צריך להוציא מהלקסיקון את המקלות, ולפעול בשיתוף פעולה על מנת להגיע לתוצאות יותר טובות. אם התעשייה תצליח, המהלך יצליח. אם לא, הכל יתקע".

"ישראל היא בין המובילות במחזור מיכלי משקאות - 60% נאספים כבר היום וממוחזרים, יותר גבוה מרוב מדינות העולם. 80% מהקרטונים ממוחזרים - מספר חסר תקדים. במקומות שבהם היה רצון לשיתוף פעולה, התעשייה היא הפתרון ולא הבעיה. למשרד הייתי מציע לעשות את מה שאלונה אמרה, ולקבוע סדרי עדיפויות. כדי לחדד את הנושא: מתוך 100% מהמים שישראל צורכת, 48% לחקלאות, 40% לצריכה ביתית,9% לתעשייה. מי השתייה הם תשיעית ממי האסלה. צריכת המים לשתייה הם 2-3 פרומיל מסך המים שישראל משתמשת. לפיכך, מפעלי המים המינרליים והמסננים הם הפתרון ולא הבעייה. מדינת ישראל צריכה לשלם לנו.

"מה ההבדל בין המים שמפעל מים מינרלים משתמש למי ברז? זה אותם מקורות. בקריית שמונה יש אותם מים של נביעות. אבל במים האלו אנחנו לא מכניסים כלור, ולא מסיעים מאות קילומטרים בצינורות. אנחנו מביאים את הטבע ישר הביתה. חוסכים לישראל בצינורות, בשחיקת צנרת, ובמים נקיים. אין תעשייה במדינת ישראל שעוסקת במזון או תרופות, שמוכנה להשתמש במים שהיא מקבלת כפי שהם. לכל המפעלים יש מתקני התפלה וסיבון. לכן, בתפיסה שלי, התעשייה היא הפתרון ולא הבעיה. להתעסק ב- 2%-3% מהתעשייה הוא כלום לעומת מה שצריך לעשות בים. להתפלה גם יש נזקים סביבתיים".

אשר גרינבאום, משנה למנכ"ל כיל, סיפר כי החברה הכינה את עצמה לרגולציה. "הגדרנו עצמנו כמובילים בתחום איכות הסביבה, ראינו צעד אחד קדימה, והיום אנחנו מקבלים את הדיבידנדים. לא שאין מחלוקות, אבל בחברה גלובלית, שמספקת מוצרים לאלפי לקוחות בהרבה מאוד מדינות, חייבים לחיות בשלום עם הרגולציה, ואנו משקיעים המון כסף ומיישמים. מדינת ישראל, וזה לא סוד, מפגרת בכ- 10-5 שנים אחרי מדינות אירופה וארה"ב בתחום הרגולציה.

"באנו למשרד להגנת הסביבה ואמרנו שאנחנו רוצים ודאות ואחידות. לא יכול להיות שכל שני וחמישי יש חוק חדש שמסדיר את התחום. אני זוכר את השיחה הראשונה שלי עם אלונה והשר. אמרנו: 'תנו לנו וודאות, אל תביאו כל פעם משהו שהוא שונה. ואמרנו גם: 'תובילו אתם את החקיקה הסביבתית'. לא יכול להיות שזה יהיה חלק מפוליטיקה ומאבקי כוח. היום הרגולציה הסביבתית בישראל היא האירופאית".

"בישראל יש מרבצי פוספט נרחבים, שלחלקם אין גישה. בעניין הגז הטבעי, 85% מהמפעלים שלנו מחוברים לגז. אני גם חבר במועצת התעשיינים. יש 1,000 מפעלים שמוכנים להתחבר לגז הטבעי. היום יש 10 מפעלים שהתחברו. יש משימה לאומית ממדרגה ראשונה, ובתחום הזה יש הרבה מה לעשות. בתחום לימודי הכימיה, אזרחי ישראל קיבלו 10 פרסי נובל, מתוכם 4 בכימיה. יש פוטנציאל בלתי רגיל בארץ בתחום. כמה מורים לכימיה יש היום בישראל? 900, ויש ערים שלמות שבהן לא מלמדים כימיה. הנושא הזה, שנתן לישראל עוצמה בלתי רגילה במשך כל השנים, הולך ונכחד. ניסינו דרך ההתאחדות לשאול מה יקרה עם המקצוע הזה - צריך לעשות משהו".

משה קפלינסקי, מנכ"ל בטר פלייס, אמר כי "אני חושב שכל העולם הולך לכיוון של איכות הסביבה. יש לי את הזכות היום לעבוד עם לקוחות רבים במשק, והמודעות קיימת והיא לא צינית. הגזר הוא לא רק גזר כלכלי. כמשקיעים, שבאים להשקיע בדברים חדשים, הדבר הכי חשוב הוא יציבות. הרגולציה לא יודעת לספק את היציבות הזאת. בוא נדבר על התעריפים שהמדינה מבטיחה לאנרגיות מתחדשות, שמשתנים חדשות לבקרים. התעשייה תדע להתמודד עם רגולציה אחידה.

"אנחנו מדברים על פיתוח מודלים כלכליים חדשים. מודל כלכלי חדש, אי אפשר לפתח בשטחיות השיח בישראל. לא יכול להיות שלא מוגדר למי האחריות ולמי הסמכות. המשרד להגנת הסביבה לא יכול לקבל החלטות על מדיניות כלכלית, אין לו כלים לזה. במשך 3.5 שנים אנחנו ממתינים לרישיון להקמת עמדות טעינה, שמתגלגל בין המשרדים השונים".

יקי ירושלמי, סגן יו"ר ואוליה ישראל, סיפר כי "יש מיזם של 200 מיליון שקל, שלוקחים 500 אלף טונות בשנה פסולת במערך אוטומטי ליצירת RDF לשריפה. כשליש מזה ילך יילך לנשר ויחליף 50 אלף טונות חומר שצריך לייבא. אם מדברים על להגיע ל-0% הטמנה, צריך להתמקד בזה. יתרון החברות הבינלאומיות הוא בניסיון. אף אחד לא היה משקיע סכומים כאלה בניסיונות. לוואוליה יש 80 מפעלים כאלה באירופה, ולכן היא יכולה להקים מפעל כזה גם בארץ. חוק האריזות הוא יפה, אבל צריך ליצור פתרונות קשה. צריך ליצור פתרונות דרך דיאלוג, פתרונות עומק ארוכי טווח".

עו"ד עידית רייטר, ראש תחום איכות הסביבה במשרד עו"ד פרופ' יובל לוי, אמרה כי "הרגולציה כיום מתעסקת בקנסות ומקלות. בעולם, לצד המקלות יש גם גזרים. אתמול, השר נתן ראיון בעיתון, ויאמר לזכותו שהוא הודה שתחום הגזרים לוקה בחסר בארץ. המשרד צריך לאמץ תפקיד דואלי, שלא מפחית את ערכו כמפקח ומעניש, אבל שם אותו גם במחנך.

"במדינות מתוקנות, למשרד יש מדיניות ברורה ומוסברת לציבור, המפרידה בין מפעל שמשתף פעולה בדרך כלל, וכשתהיה בו תקלה - ויהיו תקלות - המשרד יקח זאת בחשבון - לבין משרד שמזהם כבר הרבה זמן ורק נתפס בשבוע שעבר. המסר שעובר הוא שבעת צרה מתייחסים למפעל כמו אל אחרון העבריינים. מהפיכה בשנה האחרונה היא חובת הדיווח. עוד מעט, כל חברה שתשפיע תידרש לדווח (בדו"חות הכספיים - א"ת). למשרד - גם עליהם חלה חובת השקיפות. פרסמו מדיניות אכיפה ברורה, שתתמרץ להיות מפעל טוב יותר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!