הקונגרס האמריקני זה לא הכנסת

בחירות נובמבר 2012 ל-435 מושבי בית הנבחרים ו-33 מושבי הסנאט יקבעו את כושר התמרון של הנשיא האמריקני במערכת פוליטית הכוללת את הרשות המחוקקת החזקה בעולם, השקולה בעוצמתה לרשות המבצעת, הנציגה האותנטית של המצביע האמריקני ותומכת שיטתית בישראל.

נכון להיום, הרפובליקנים ישמרו על הרוב בבית הנבחרים (192:242), אך הרוב הדמוקרטי בסנאט (47:53) בספק, לאור פרישת ששה דמוקרטים, לעומת שני רפובליקנים; 23 סנאטורים דמוקרטים העומדים לבחירה לעומת 10 רפובליקנים; ושמונה סנטורים דמוקרטים בעלי סיכוי-דל לעומת שני רפובליקנים. פרישתם של דמוקרטים-מתונים מהסנאט ומבית הנבחרים מבטא את מצב הדמוקרטים בסקרי דעת הקהל, ואינו מבשר טובות לנשיא אובמה.

בחירות 2012 יקבעו את הרוב בשני בתי הקונגרס, שותף שווה-כוח לנשיא בעיצוב מדיניות פנים, חוץ וביטחון לאומי. הקונגרס סיים את מלחמת וייטנאם והמעורבות הצבאית האמריקאית באנגולה, ניקרגואה וסומליה; חייב את ברה"מ לפתוח את שערי ההגירה; קיצץ את סיוע החוץ לתורכיה ולצ'ילי; ארגן מחדש את מערכת המודיעין האמריקאית; הביא לביטול עסקת מטוסי "אייוואקס" לאיראן וצמצם את אספקת טילי "הוק" ו"סיידווינדר" לירדן ולסעודיה; הביא לקריסת המשטר הלבן בדרום אפריקה; אישר את מלחמות 1991 ו-2003 נגד עיראק; מונע את אשרור האמנה להפסקת הניסויים הגרעיניים; העניק סיוע חרום לישראל עם סיום מלחמת המפרץ, למרות התנגדות הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר; ועוד.

המחוקק האמריקני מעדיף לעסוק בזירה הפנימית החיונית לבוחריו ולבחירתו מחדש. אבל, הוא מפגין שריר חזק בזירה הבינלאומית כאשר הנשיא מועל באמונו, סוטה מסמכויותיו או נוקט במדיניות המנוגדת לעמדת רוב הקונגרס.

השפעת הקונגרס התעצמה עקב לקחי מלחמת וייטנאם, פרשיות "וואטרגייט" ו"איראנגייט" והגלובליזציה, ששדרגו את מעורבותו בזירה הבינלאומית, תגברו את כושר הפיקוח על פעילות הנשיא, שפרו באופן דרמטי את איכות וכמות עוזרי המחוקקים והגבילו את כושר התמרון הנשיאותי.

הקונגרס שואב את כוחו מהשיטה הפדרלית המבוזרת, מרכזיות הבוחר, הפרדת רשויות שוות-כוח, עצמאות מוחלטת ומערכת ריסונים ואיזונים המונעת את עריצות הרשות המבצעת. הקונגרס הוא בעל "כוח הארנק", מפקח על הנשיא, בוחר בעלי תפקידים בכירים (כולל שופטי בית המשפט העליון), מכריז מלחמה ומאשר בריתות ובעל "ווטו קונגרסיונאלי", יכול ליזום, לשנות, להשעות, ולהפוך על פניה מדיניות, להוסיף ולגרוע סוכנויות ממשל.

בניגוד לראש ממשלה ונשיא פרלמנטריים, נשיא אמריקני אינו "הממשל", אלא אחת משלושת זרועות הממשל. הנשיא חזק מאוד, אך אינו מחוקק-על, אינו קובע את סדר היום התחיקתי, לא את מנהיגי הקונגרס וראשי הוועדות ולא את רשימת המועמדים לקונגרס. הנשיא מבצע מדיניות הנחקקת על ידי מחוקקים שנאמנותם לבוחר, לחוקה ולתהליך החקיקה עליונה על נאמנותם לנשיא ולמפלגה.

ב-1992 שאל אותי מנהיג הרוב, הסנטור ג'ורג' מיטצ'ל: "האם לא הבהרת לאורח הנכבד מישראל שארה"ב אינה מונרכיה ושהקונגרס שווה-כוח לממשל?!"

כדי לקדם אינטרסים ישראליים, על ממשלת ישראל להפנים שהקונגרס אינו שחקן-משנה והנשיא אינו כל-יכול, שקשר הדוק עם הקונגרס אינו מהווה סטירת לחי לנשיא אלא הצדעה לדמוקרטיה האמריקנית, ושאי-הכרה במשקל הקונגרס פוגעת באינטרסים ישראלים חיוניים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב", "חדשות מחלקה ראשונה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!