ב'דגל' נגוז הרעיון היצירתי להחזיר את הבן האובד פינדרוס למועצה

החרם החרדי

על שני השותפים המוניציפאליים והווינרים הגדולים של מערכת הבחירות האחרונה בירושלים, אי אפשר לומר אף פעם שהם שותקים כמו ד"ג – למרות שראשי התיבות הולמים את שמות המשפחה. אלא שהשבוע, הן דרעי והן גפני בחרו לשתוק כאילו קיבלו שיתוק שופטים כללי ולהיעדר מישיבת ראשי הקואליציה מפאת התחייבויות קודמות. זה מה שמכונה בעגה של הצלע השלישית ליצמן: סיבות בריאותיות.

לא רק בענייני לשכותיהם יש לדרעי וגפני תעסוקה במשרה מלאה (ולא המשרה שלהם). גם בנוגע למפלגותיהם – יש להם די והותר צרות, לאחרונה, בעיקר של עשירים. ירושלים על ראש שמחתם כאשר במוקד ממשיך לעמוד המאבק על תיק החינוך החרדי. בשבוע האחרון נזרקו לחלל האוויר אי אלו פשרות, דוגמת ועדת רבנים משותפת וחלוקת סמכויות בין מחזיק התיק למנהל האגף. עד לרגע כתיבת השורות, טרם נמצא הפתרון החינוכי הראוי. הצעירים מתקוטטים ולבסוף כרגיל יכריעו המבוגרים האחראיים – גפני את דרעי.

גם בתוך הסיעות הראשים רוחשים מחשבות ותחבולות. בדגל התורה נגוז הרעיון היצירתי להחזיר את הבן האובד (באלעד) יצחק פינדרוס למועצה - באמצעות שר הפנים שמוסמך למנות חבר במקרה שכל יתר חברי הרשימה מתפטרים כבמטה קסמים. האפשרות להביא להתפטרותם של חברים כה רבים שיפנו את הזירה נראתה קלושה מלכתחילה. בדיקה משפטית מהירה שנערכה באגפים המוסמכים בפרקליטות וגם בקרב משפטנים מוערכים בשוק הפרטי העלתה כי גם ההיתכנות המשפטית – אפסית. שר הפנים רשאי למנות במקרה שכזה רק את מי שמופיע בספר הבוחרים. היות ובספר הבוחרים הנוכחי פינדרוס רשום באלעד, הרי שעליו לחכות שמונה עשר חודשים עד לפתיחת ספר הבוחרים מחדש – בואכה הבחירות הבאות. בשנה וחצי הקרובות פינדרוס יכוון בדמעות בברכת: השיבה שופטינו כבראשונה.

בחלק מהמקומות גם צרות של עשירים באות בצרורות. בבית שמש השותפות מקרטעת אל מול החבירה החד-צדדית של אגודת ישראל לעליזה בלוך. בדגל ובש"ס נעשה ניסיון שכשל נכון למועד כתיבת השורות (כמו הרבה רעיונות יצירתיים של מוחות פוריים), להוביל מהלך של תגובת נגד של שמירת הרוב בתוך הסיעה והותרת משה אבוטבול ברשימה. מחוות הדעת המשפטית שהזמינו הוגי הרעיון - אשר משקלה כסקר בהזמנה הנלקח בערבון מוגבל - עלה כי אם הסיעה תחליט ברוב קולות להתנגד לקבלת סגן, הרי שהצבעה לעומתית בעד עשויה להתפרש כפרישה מהסיעה ואולי אף למנוע משפטית את עצם קבלת תפקיד הסגן.

לא שכחנו כמובן את אלעד, מחוללת כל הסיבות – שם הקרב על הגוש החוסם נמשך ומעניין יהיה לראות האם ייגמר כפי שהסתיים בעונה שעברה. יש גם מקומות שבהם דרעי וגפני מעדיפים לשתוק כד"ג, לנוכח העובדה שאנשיהם מתגוששים זה עם זה. בחיפה זוהי דגל שטיפסה על ראש תורן בתי הזיקוק ותמכה בראשת העיר הנבחרת עינת קליש רותם, בעוד ש"ס נותרת בעיר התחתית המוצפת, משוועת לחילוץ ולסיוע. בפתח תקווה הסיטואציה הפוכה, כאשר ש"ס היא זו שהימרה על כל הקופה וגם זכתה – כשקולותיה הביאו לבחירתו של ראש העיר הנבחר רמי גרינברג, מול דגל ואגודה ששמרו אמונים לראש העיר לשעבר איציק ברוורמן מהעבודה – שנצפה השבוע מתהלך בדד במסדרונות הכנסת, מתאים עצמו לאווירת הנכאים במפלגתו. בש"ס נמצא מי שטבע השבוע את מכתם הלשון: דין פתח-תקווה כדין חיפה.

כל אלה ועוד העסיקו עד מעל לראש את דרעי וגפני, אך לא היו הסיבה האמיתית שבגינה לא הופיעו השניים לישיבת ראשי הקואליציה. הנימוקים שלהם היו ארציים ולא עירוניים לנוכח המידע שהגיע לאוזניהם ולפיו נתניהו מתכוון להודיע בפתח הישיבה כי אין בכוונתו לבצע שינוי כלשהו בחוק הגיוס. החברים החרדים מתלבטים בינם לבין עצמם האם לגרור רגליים עד אחרי הבחירות, כפי שהציע כאן פרוש בשבוע שעבר, או שמא לסייע מאחורי הקלעים בהנעת גלגלי החקיקה, מתוך הנחה שניתן יהיה לבצע מקצה שיפורים בקדנציה הבאה. ובצד ההתלבטות מייסרת הכליות, אין להם שום כוונה לשמש כניצבים במערכת הבחירות של ראש הממשלה.

קצת יותר משבוע אחרי שהצליח לסתום במו ידיו את החור שפער איווט באנייה, מבין נתניהו שהספינה הזאת כבר לא תגיע לחוף מבטחים, לנוכח העובדה ששר האוצר לא מפסיק לתקוע את המשוט בבטנה ולחורר בה נקבים-נקבים (ועל כך בהמשך). תודעתית חש נתניהו שאת משבר עזה הוא צלח ומה שנותר כעת זה לקבוע עילת בחירות סבירה – ועדיף שלא באשמתו. ההנחה שלו הייתה שהכרזה דרמטית על כוונתו לא לשנות אות ותג מנוסח החוק, תעניק לו דימוי תקשורתי של מי שאינו חושש מלהתעמת עם שותפיו הטבעיים ולקוחותיו הנאמנים. רק הסירוב המופגן של החרדים לשתף עמו פעולה, עד כדי החרמת הישיבה, גרם לו לחזור בו מכוונתו ולחשב מסלול מחדש. ואם לרגע טעיתם, לא במנכ"ל אל-על עסקינן אלא בבעלה של רעייה ששימשה בעבר כדיילת בחברה.

משבר נאמנות

כמו יהודי נשוא פנים המנופף בכרטיס הפלטינום של הנוסע המתמיד וקורע אותו בתיאטרליות (באמצעות דייל הקרקע האישי) מול עדת עיתונאים מוזמנים, כשרגע אחרי הוא אץ-רץ לגייט כדי להספיק את טיסת אל על הקרובה – התייצב השבוע שר האוצר כחלון בכנסת ישראל. מתפנק ומוחה, מאיים ומתרצה.

כחלון הוא התגלמות הנוסע המפונק של קואליציית נתניהו הנוכחית. משולח עם כוונות טובות שכף רגלו לא תדרוך במחלקת התיירים. גם יריביו מודעים לכך שיעדי הטיסה שלו ראויים. לממשלה הזאת כחלון בא עם כוונה אמיתית לעשות טוב: להוריד את מחירי הדירות ולהפחית את יוקר המחיה. מה שמוציא את החברים מדעתם זו ההתפנקות על חשבונם. האיש לא פוסק לרגע מליטול קרדיט על כל מהלך כלכלי, גם כשמדובר בתהליך שעבר על אפו ועל חמתו, ובמקביל לא חדל מלבוא בטרוניה. לממשלת ישראל, לעומד בראשה, לשריה וליועציה. רק לא לעצמו.

אם את התפטרות איווט ליברמן ניתן היה לדמות לפני שבועיים להנפת פטיש חמישה קילו על ראשו של נתניהו, הרי שכחלון גמר אומר לעשות זאת בדרכו. הרוג את הממשלה ברכות, והוצא לה את הנשמה בדקירות סיכה איטיות ומכאיבות. עוד לפני שבנט ושקד הספיקו להתאושש בשבוע שעבר מהשפן ששלף הקוסם נתניהו - כחלון כבר תכנן איך הוא צד את השפן, פושט את עורו ומכין לעצמו פרווה מחממת לימי סגריר.

כחלון המחושב הוא המרוויח הגדול של המשבר הקואליציוני והיחיד שהצליח עד כה להשיג את כל מבוקשו. בשלב הראשון הוא כפה על קואליציית ה-61 את העברתה המיידית של פנסיית המיליארדים, תוך קיצוץ רוחבי בתקציבי משרדי הממשלה. אם למי שהוביל את ההגדלה השערורייתית של פנסיית המיליארדים של השוטרים היו קוראים אריה דרעי או יעקב ליצמן, לא הייתם מבחינים למחרת היום בהבדלי כותרות בין ישראל היום לידיעות אחרונות, ובין ערוץ 10 ל-2. המילה סחיטה הייתה נמרחת בראש כל כותרת ובפתח כל מהדורה. שהרי אין כינוי אחר למי שמהדק את אצבעותיו סביב גרוגרתו של ראש הממשלה – כדי לחלץ פנסיה של מיליארדים, תחת איומי פרישה.

"הפסקנו כבר מזמן להיות מופתעים", תיאר השבוע אחד מראשי סיעות הקואליציה, "הרי כך בדיוק היה כשגילינו איך את הרזרבה התקציבית כחלון חילק לנו מתחת לאף כדי להפחית את מחירי המסכים והאייפונים. מהרגע הראשון האיש ניצל את הסיטואציה ואת העובדה שהממשלה תלויה באצבעות של סיעתו וכפה עלינו מהלכים כלכליים שמבחינתנו היו מיותרים ובזבזניים".

כמו את פנסיית השוטרים, כך את שאר המהלכים התקציביים העביר כחלון כמו סכין בחמאה, באפס ביקורת תקשורתית. מסתבר שכאשר המוישה המאיים הוא כחלון הליברלי ממשרד האוצר ולא גפני מוועדת הכספים – כל סחיטה תקציבית של מיליארדים תחת איומי פירוק הופכת להוצאה לגיטימית שזוכה להגנה תקשורתית מיידית. כיפת הברזל שפרס כחלון כהגנה אוטומטית על כל פגיעה בשופטי האתמול של בית-המשפט העליון ובמוסדות התרבות הישנה, מאפשרת לו לחמוק מגורלם של חובשי הכיפה שהיו מוקעים אל עמוד הקלון התקשורתי בנסיבות דומות של חגיגות תקציביות.

ריבית קואליציונית

מיותר לחכות להתנצלויות מגומגמות או לפיצויים שרק ימחזרו את חוויית הטיסה הבלתי נעימה. אין מה לבוא בטענות לכחלון – שנחלץ מלפיתת החנק של נתניהו והמציא עצמו מחדש. האיש המוכשר הזה, שכונה בשעתו בקרב חברי הליכוד 'הכייס המנומס' (תואר שראוי לשחזור בתום הקדנציה הנוכחית שבה התרוקנה הקופה) יצא מממשלת נתניהו שבה שימש כשר תקשורת עם תודעה פנימית עמוקה של 'לעולם לא עוד'. התרגיל שעשה נתניהו לבנט ולשקד בשבוע שעבר – רק חידד אצל כחלון את החושים וגרם לו להגיב במבצע משלו. במבצעי הגרילה שלו, כחלון נוהג לכבוש את הגבעה עם אפס היתקלויות בדרך למטרה.

אחרי שסיים לפדות את כל הז'יטונים בכסף מזומן עם העברת הפנסיה של אלשיך וחבריו, עבר כחלון לשלב הבא של תכניתו לסיום חייה של הממשלה. הכרזתו בראשית השבוע על כוונתו להעניק לחברי מפלגתו חופש מצפוני בסוגיות עקרוניות ובמרכזן חוק הנאמנות בתרבות – היא הלכה למעשה, הודעה חצי רשמית על פירוקה של קואליציית ה-61. התגובה הצפויה, גם בעוצמת הדציבלים, של שרת התרבות מירי רגב שהיא הנפגעת הראשונה (ולא האחרונה) מההחלטה – כמו הוכיחה את מידת הנאמנות של כחלון לקואליציה השברירית והבלתי יציבה.

מטרתו של שר האוצר בהעלאת הריבית הקואליציונית על כל הצבעה, ברורה כמו כוונותיה של מ"מ הנגידה שביצעה השבוע במגרש הבנקאי פעולה זהה. כחלון מצוי מזה חודשים ארוכים בליבה של מערכת בחירות אותה הוא מנהל, כמעט רשמית, מעל כל במה - כולל על גבי שלטי תעמולה בדרכים. אם עד לחודש האחרון דומה היה שהאיש מוכן ומזומן לעוד כמה חודשים טובים של מערכת בחירות, הרי שבתקופה האחרונה הרושם שנוצר הוא שהאינטרס של האיש בהקדמת הבחירות, הפך מרצוי לבהול.

החברים שיושבים לצדו סביב שולחן הממשלה ובקבינט החברתי-כלכלי, יודעים לספר על חשש אמיתי משבר כלכלי. עליית הדולר ותגובת השרשרת של העלאת הריבית השבוע על-ידי בנק ישראל, ההשפעה על מחירי המשכנתאות, הצפי של עליית מחירי הדירות והתחזית הכלכלית שמשמיעים המומחים – מובילים את השותפים למסקנה, שכחלון יעשה כל שלאל ידו ורגלו, כדי שהממשלה הזאת לא תשלים את שנתה.

בעיית הנאמנות של כחלון עוד עלולה (או עשויה, בהתאם לזיהויו הסיעתי של הקורא) לבוא לידי ביטוי גם בחקיקת הגיוס ובפרט על רקע הזגזוג של לפיד שכבר מצא (נכון יותר לומר: המציא) את עילת ההתנגדות לחקיקה. אם נתניהו ינסה להביא את החקיקה להצבעה מהירה אנו עשויים לשוב ולגלות את מצפונה המתעורר של רחל עזריה. כשהמצפן של כחלון מסמן את הדרך ליציאה מהממשלה – המצפון של חבריו לסיעה מקיץ משנת הקואליציה העמוקה.

טורו של עו"ד אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!