המהפכה במשרד החינוך שאסור לדבר עליה • טור מיוחד

לפני כשנה ומחצה עמדתי ליד בית ראש הממשלה, על המדרכה שממול מאהל שליט. לצידי עמד חגי בן ארצי, גיסו של בנימין נתניהו ואח של רעייתו וזעק אל המגפון שבידו כנגד הפעילים שממול, נושא בידיו שלטים של "לא בכל מחיר".

"הם אגואיסטים!", כינה את משפחת שליט.

"אני שומע אומרים שמדובר במשפחה 'אצילית'. המשיך, "איזה אצילית? לשחרר מחבלים? יש להם דין רודף. הם רודפים אותי ואת ילדי ואת נכדי. בשביל הילד שלהם הם רוצים לסכן אותנו? את כולנו? וזה נקרא משפחה אצילית?".

הרבה מים זרמו מאז (גם בכוס בכנסת), גלעד שליט כבר מזמן נמצא בביתו שבמצפה הילה, ואבא שלו, נועם, הודיע על ריצה לכנסת. מי היה אז מאמין.

השבוע עקבתי בעניין רב אחר דבריו של בן ארצי בראיון ברדיו והבנתי כי גם אצלו חל שינוי מהותי. אולי לא כולם שמו לב לשינוי, אבל אני, ששוחחתי עמו אז ארוכות, הבחנתי גם הבחנתי.

למען האמת, היחסים בין חגי בן ארצי לבין משפחת נתניהו ידעו, במהלך חייהם, עליות ומורדות. במהלך השנים היו שתי המשפחות מלוכדות ומאוחדות., אך מיד לאחר נאום בר אילן המפורסם, ולאחר שבן ארצי חש כי נתניהו שובר שמאלה הידרדרו היחסים.

בן ארצי החל לדבר נגד גיסו ונגד מדיניותו. חגי בן ארצי הוא יהודי שומר תורה ומצוות המתגורר בישוב בית אל. "לצערי הביקורת הגלויה שמתחתי על אופי הפעילות הפוליטית של בעלה גרמה להתרחקות גם במישור היחסים האישיים בינינו", הודה פעם בראיון עיתונאי.

"תליתי בו תקוות רבות", אמר על ביבי, "והתאכזבתי כי בכמה צמתים היסטוריים כמו הסכם חברון והססנותו מול תכנית הגירוש מגוש קטיף, הוא לא גילה מנהיגות ונאמנות לעקרונות שלו".

הטון של הגיס השתנה

הסכם חברון היה קו השבר הראשון שהפריד בין השקפותיהם של שני הגיסים: מאז ועד היום הוא שב וביקר אותו, אבל מעולם לא עשה זאת בחומרה והקפיד שלא לשבור כלים. באותה כתבה, בעקבות הראיון שלו אצלי, אז על המדרכה, סיפר לי אי אלו סיפורים שסיפר לי. אך ביקש לצנזר אותם למען שלום הבית המשפחתי. כיבדתי את בקשתו.

לכן כה הופתעתי השבוע כששמעתי אותו 'יורה חיצים', מילוליים כמובן, לעבר הגיס: "יש מדיניות של החודשים האחרונים שאני רואה אותה חסרת אחריות, כולל הפעולה שנעשתה הבוקר, הריסת מאחז ליד קרית ארבע, שדה אביחי בו התגוררו משפחות עם ילדים קטנים", אמר, ודיבר על הקצנה במצב הבטחוני, הקצנה שמחייבת את הממשלה להפסיק את המדיניות של הריסת מאחזים, למשל.

עד כאן ביקורת לגיטימית. אילולי הביטויים הקשים שנלוו אליה. "הוא קורע את העם" ו"ביבי השתגע" הם לא ביטויים שנאמרים כשחשוב לך לשמור על שלמות המשפחה.

"תפסיקו עם השיגעון הזה", קרא.

ולשאלת המראיין, מתי אמרת את הדברים ישירות לגיסך או לאחותך? השיב "אני אומר כל הזמן"...

אני לא בטוחה שלאחר ראיון כה תוקפני הוא הצליח להמשיך ולומר את אשר על ליבו לגיס ולאחות. לא בטוח שהם הסכימו לשמוע אותו. אבל אותי מעניינת שאלה אחרת: למה השתנה אצלו הטון?

מתברר, שיש משהו בריח הבחירות הנישא באוויר, שמביא אנשים לאמירות ולמעשים אותם לא היו עושים בימים כתיקונם.

כשקדימה תוקפת את עצמה

"ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו הוא שקרן", קרא השבוע בזעם יו"ר וועדת החוץ והביטחון, שאול מופז. ותרשו לי להעריך שאילולי היה מריח את הריח ההוא באוויר, לא הייתה יוצאת אמירה כזו מפיו.

גם באתר 'יאללה קדימה', שמעולם לא היה מזוהה עם היו"רית, תקפו באופן תמוה 'את עצמם' ואת מפלגתם שלהם. החיצים נורו לעבר לבני, אבל הפגיעה היא כמובן במפלגה כולה.

"הסיסמא 'זה ציפי או ביבי' הביאה לא מעט קולות לקדימה בבחירות 2009", כותב שם העורך הראשי, עמיר סגל. אבל, לדבריו, "קדימה כבר לא נתפסת כאלטרנטיבה לליכוד, בעיקר כי לבני כבר לא נתפסת כאלטרנטיבה לנתניהו. המנגנון הקדימאי הפך בימיה של לבני לעיסה מכוערת ובזבזנית והסיעה, במקום כבר לפני שנה ושנתיים לפעול לשינוי, המשיכה להיות אוסף של ח"כים בודדים".

"כמובן", הוא מודה ביושר, "יהיו שיקומו ויגידו ששוב יאללה-קדימה תוקף את לבני, יגידו שאיך אפשר לעבוד ככה כשתוקפים אותך ושכביסה מלוכלכת צריך לכבס בבית. הבעיה היא, קודם כל, שבבית הקדימאי אף מכונת כביסה לא עובדת, ואם עובדת ישר אומרים שהיא בוגדת".

אמירות מהסוג הזה אתה מעז לומר כשאתה כבר מריח את ריח הבחירות באוויר ומבין שאין לך הרבה מה להפסיד. זה או לנצח או למות עם פלישתים.

אגב, חלק מאותו ריח הוא הריטואל הקבוע של הניסיונות להעביר את העלאת אחוז החסימה. היכונו לקרב הגדול. הפעם, שליש מחברי הכנסת, מכל סיעות הבית, תומכים. למי זה טוב? למפלגות הגדולות. למי זה רע? לבני אדם שאוהבים פוליטיקה ושהחליטו להציג את מועמדותם הנכבדה בפני עם ישראל ולקוות שיהודים טובים ישלשלו את שמם לתיבת הקלפי.

ארגזי האוויר של הפריימריס

ורק ציפי לבני מסרבת להיכנע לריחות הצפים ועולים, ולפזר את מטהר האוויר של הפריימריז בחלל.

שוב ושוב מנסים חברי סיעתה ללחוץ עליה במכבש מאיים, להכריז על פריימריז ויפה שעה אחת קודם. עד כה היא פיזרה כמה וכמה הבטחות בלתי מחייבות בשיחות בלתי רשמיות, הכרזה - נכון לעכשיו - עדיין אין.

כבר כמה אזעקות שווא נשמעו מכיוונה של המפלגה בשבועות האחרונים. הקולות מוכרים: "ביום שני הקרוב היא תכריז", "הנה כמעט אספנו 15 חתימות, לא תהיה לה ברירה והיא תיכנע לדרישה ותכריז,'רק' חסרים שנים לרשימה והם או-טו-טו חותמים", "הנה מקבץ לו אחד מחברי הסיעה מספר מרשים של חברים ומפלג את קדימה לשנים, או-טו-טו הוא מגיע למספר הדרוש".

אני, באופן אישי, מתייחסת לקריאות הללו כמעט כמו לסקרים המתפרסמים חדשות לבקרים. להריח, אפשר, לאכול? ממש לא.

עד שהגברת ציפי לבני לא תודיע, קבל עם ומפלגה, כי הבחירות לראשות קדימה ייערכו במרץ או באפריל, לא ניתן לדעת דבר. אני גם לא מנסה להתנבא מי יזכה באותן בחירות, אם וכאשר הן תתקיימנה.

לכל צד ארגזים משלו, חלקם מלאים בבוחרים 'אמיתיים' אחרים ב'אוויר', כפי שאני נוהגת לקרוא לכך. שהרי איש אינו מצפה מקשיש המבלה את ימיו על כסא גלגלים במושב זקנים להכריע את גורל הבחירות הפנימיות בקדימה. הוא טוב כדי לאכלס את הארגז, הוא בעצם אוויר. מה שאומר שלאף אחד מהצדדים אין יכולת אמיתית לדעת מה שווה כוחו בשטח.

לך תדע מי יגיע ביום פקודה, מי יטריח את עצמו למה וכמה. האם זו הסיבה לחששה של לבני מפני בחירות 'נאו'? לא בטוח. אם תשאלו אותה, היא תאמר לכם שיש לה ביטחון גמור בניצחונה. יש לי רק בעיה 'קטנה' עם האמירה הזו: שגם מופז בטוח באותו דבר בדיוק.

אני גם לא ממהרת להצטרף לחגיגת המספידים את המפלגה. אמירות בנוסח "לפיד יחסל אותם" לא מקובלות עלי. לפיד, נכון להיום, נהנה מסקרים מחמיאים. לכך אני מסכימה. אך בזה תמה הסכמתי בנושא. סקרים הם משהו שרלוונטי בקושי ליום בו נערכו. לבנות עליהם מפה פוליטית עתידית? זו כבר דרישה מוגזמת.

לפיד הוא אדם נחמד, אני לא מצטרפת לקהל החרדים המקונן מולו "אוי וי הנה אבא שלו שב אלינו ובגרסה מחודשת", אני גם לא חושבת שהוא יזיק לנו, הציבור החרדי, יותר ממה שהזיקו לנו הליכודניקים והקדימאים. כרגע מוקדם מלחזות תחזיות. רק יום אחרי הבחירות אני מוכנה לאחוז דף ועט ולהתחיל להרכיב את הממשלה הבאה, על הנייר לפחות.

ואם לדעתי תשאלו, לא בטוח שתחת ממשלתו של יאיר לפיד (היפותטי לגמרי, אפילו לו אין אשליות בנושא) יהיה 'לנו' רע יותר ממה שהיה לנו תחת ממשלת הימין. יתכן שתחת ממשלת לפיד (או לבני, או מופז, או כל מי שלא יבוא) לא ניאלץ שוב ושוב לגנוז ידיעות על הישגים כאלו ואחרים של גרוש וחצי לטובת עולם הישיבות שלנו.

לא בטוח שעיתונאים יחפשו אותנו תחת מיקרוסקופ כשהם שולחים שוב ושוב טניה-ות ודומיה לאוטובוסים כדי לרגל ולבדוק האם אנחנו מדירי נשים או שלא. יכול להיות שלפיד, והוא רק דוגמה שנשלפה לצורך ההסבר, ירגיש מספיק בטוח כדי לתת לשר הפנים אלי ישי לסיים בכבוד את משבר הרשויות המקומיות ולא ירגיש צורך עז לגזור הוא בעצמו, במו ידיו, את הסרט.

יתכן שהוא אפילו ייצא בסיום המשבר בהודעה לעיתונות על רום גדלו של שר הפנים שלו, האבא של הרשויות, שהצליח להשיג הישג כה כביר. מריחה במחמאות, יש מי שמבין, מונעת ממך לעיתים את הצורך לשלם בכסף.

אבל ביבי העדיף לזרוק את ישי אל הכלבים הרעבים ולשלוח אליו את ראשי הרשויות. כאילו כעסם מופנה לעברו, כאילו הוא זה שהביא לעולם את גזירת מפעל הפיס/תרומות ושאר מיני עניינים המכעיסים את היושבים על כס ראשות הערים במדינת ישראל.

מה עשה ישי? אמר להם "אתם צודקים", "אני אתכם", או במילים אחרות: "חזרו לבעל הבית האמיתי על הארנק של המדינה, לכו לביבי".

לא היה ולא נברא

ונחזור לנושא המרכזי: לאיש אין מושג איך תיראה הממשלה שתורכב לאחר הבחירות הבאות.

איש מאיתנו אינו יודע האם המפלגות החרדיות ימצאו את עצמן בתוכה כסרח עודף או כשושבין מכובד, וקשה לנבא מה יהיה יחס ראש הממשלה הבא לנציגים החרדיים ולציבור אותו הם מייצגים.

האם ייאלצו הנציגים להציג בפניו תמונות והוכחות כדי להסביר לו ש"לא כולנו קיצוניים"? האם ימצאו את עצמם שוב ושוב עומדים בפניו ומגוללים את מסכת המכות אותן ספגו מידי קיצוניים?

לדעתי, כל נבואה מסוג שכזה כל מטרתה אינו אלא למלא טורים. כשאין מה לכתוב בהם, יש הממציאים יש מאין.

בדותה מהסוג הזה מצאתי באחד העיתונים החרדים לפני שבוע. קראתי והתפלאתי.

אחר כך הרמתי טלפון לנפשות הפועלות עליהן בישרה כותרת העיתון בשורה כלשהי. "לא היה ולא נברא", אמרו לי הבכירים.

רק כדי שלא להביך את הכותב, הסיפור המלא שמור במערכת (אצל העורך הראשי, שעקב אחר ההסתמסויות שלי ביום חמישי שעבר).

דברים שהשתיקה יפה להם

יש שני דברים מתסכלים בכתיבת טור שמנסה לסכם שבוע בפוליטיקה.

התסכול הראשון: מדינת ישראל, בלי עין הרע, מייצרת כל כך הרבה חדשות מסעירות, שדי קשה לבחור מביניהם את המעניינים ביותר. התסכול השני, והוא עז יותר: העובדה שחלק גדול מהמידע אינו יכול להתפרסם.

לעיתים מי שסיפר לך את הסיפור הוסיף את המשפט העשוי להוציא עיתונאי משלוותו 'אבל אל תכתבי', השני, המידע עלול להזיק לציבור החרדי, השלישי: הוא עלול להפליל יהודי, ואם אתה עיתונאי חרדי לא תרצה להיכשל בכך.

לפיכך, המידע בשורות הבאות מצונזר לגמרי, ולא מהסיבה לפיה צונזר הסיפור של חברי הכנסת מיכאלי-טיבי. הפעם לא מדובר במילים גסות כי אם בדברים שהשתיקה יפה להם. ובכל זאת, ננסה ללכת בין הטיפות ולהתכתב ברמזים.

את תחילתו של השבוע, מבחינת יחסי עולם הישיבות ומשרד החינוך, פתחה פגישה מתוקשרת במהלכה הגיעו קודקודי הנציגות החרדית קרי ישי-מוזס-גפני, לפגישה עם ראשי ישיבות וארגונים המייצגים את עולם הישיבות.

מה שהובלט בקשר לאותה פגישה היא נקודה מעניינת לפיה מוזס נפגש, לראשונה מזה תקופה ארוכה, עם נציגי איגוד הישיבות. מה שלא נכתב הוא על מה שוחחו באותה פגישה, ואולי בעצם זו הנקודה המשמעותית שבשלה הגיע מוזס לדיון מבלי לבדוק מי בדיוק נוכח בו.

מתברר כי המגעים מול משרד האוצר הבשילו לכדי הבנות בקשר לשיטת הביקורות. לא ניכנס לפרטים, מהסיבות המתוארות לעיל, רק נאמר שיש בשורות טובות בתחום.

בהמשך השבוע אירע דבר נוסף, אך לבקשת הנוגעים בדבר אי אפשר לספר עליו. אוכל לומר רק זאת: האירוע מסמן וי מעניין ליד שמו של אחד מפקידי משרד החינוך, שהתקשורת החרדית לא אוהבת תמיד לפרגן לו. וכל מילה נוספת מיותרת.

אם תפגשו באחד ממדורי הפוליטיקה - באחד מכלי התקשורת החרדים - מתקפה על אחד מפקידי משרד החינוך, תדעו שהאשם הוא בפיסקה שלפניכם. כלומר, שלמרות העובדה שלא פירטתי, שכיבדתי את בקשת הנוגעים בדבר מכל הצדדים, ולא פרסמתי (וזה לא קל) - עצם הפרחת הרמזים הצליחו להכעיס את מי שהכעיסו.

ולידיעה האחרונה, שאלמלי פורסמה כבר באחד מקווי הנייעס לא הייתה רואה כאן אור לעולם: לאחר עיכובים בהעברת תקציב הישיבות בחודש הנוכחי, מסיבות שונות ומשונות, בחודש הבא יועבר סך של 828 שקלים בלבד לאברך במקום 918 שניתנו עד כה.

להזכיר לכולנו: העוגה היא אותה עוגה, גם הפרוסות שלה משתנות בהתאם למספר תלמידי הישיבות. עכשיו צפו מול עיניכם את ההסברים לירידה, כפי שיובאו בתקשורת העוינת את עולם הישיבות. פחות ביקורות, יותר תלמידים, הם יאמרו. ואיש מהם לא יחשוב על אפשרות נוספת: פחות ביקורות, פחות בירוקרטיה, פחות ישיבות נפסלות לשווא.

הטרנד החדש של הפוליטיקאים

מה שאני, באופן אישי, אוהבת יותר מכל במערכת בחירות או בתקופת טרום-בחירות כמו הימים בהם אנו נמצאים, הם הסרטים האישיים. מהם משתרעים על אורך של 4 דקות, אחרים מתפרסים על זמן ארוך יותר, אבל הרעיון זהה: למה לראות מועמד כשהוא מעונב, חנוט בחליפתו וכולו עטוי רשמיות? למה שלא לפגוש בו בנעלי הבית? סתם ככה בטיול לצפון? תוך כדי הכנת תבשילים במטבח?

לטעמי האישי, אם תשאלו, זה האופן האמיתי בו אפשר לשים מיקוד על אופיו של פוליטיקאי. כלומר, האופי האמיתי שלו. יש פוליטיקאים שבחיים לא יכניסו אתכם לביתם או למטבחם. זה טאבו. אך זה אומר דרשני - ממה הם מפחדים?

שני סרטים מהסוג הזה צדו את עיני לאחרונה, את שניהם אהבתי ולו רק בשל העובדה שאני מאמינה גדולה ב'צבע' ובתיעוד חי מהשטח.

האחד מהם היה סרט בן 4 דקות על אריה דרעי. לא במשרד, גם לא באולפן, סתם ככה בתוך נוף של טבע, מוקף בנכדיו ובבני משפחתו. 'ראיון בנעלי בית' אני מכנה את זה, למרות שלא היו שם נעלי בית. במהלך הסרט הזה הוא סיפר על כוונתו לרוץ בבחירות הבאות. הוא לא חידש לי דבר, ובכל זאת האמירה על רקע ירוק ושלווה נשמעה אחרת מכפי שהיא נשמעת בתוך אולפן סגור.

השני, סרט על ציפי לבני, ושוב 4 דקות בלבד. אהבתי אותה על רקע המטבח הביתי שלה, מטגנת את נתח הבשר, חותכת ירקות ומשחימה במחבת. לא, זו לא הייתה ציפי המחויטת המקפידה על הופעה רשמית, זו הייתה ציפי אחרת, משוחררת, מחייכת שוב ושוב, נינוחה.

הבוחרים אולי היו מעדיפים לראות אותה יורה, לא מבשלת, היא מדברת וממשיכה לטגן. אבל היא מעדיפה את הפוזה הטבעית. "אני ממוקדת משימה", היא משיבה בלי להיפגע למראיין שמצליב לה ב'דוגרי' את השאלה: "למה הם אומרים שאין לך אינטליגנציה רגשית"?.

אין מה להיפגע. בראיון דומה שנערך למופז בביתו שלו שאלה אותו המראיינת שאלה פוגעת לא פחות. למה הם אומרים שאתה אפרורי? משהו בסגנון הזה. וגם הוא השיב מה שהשיב.

מה שיפה בסרטים כגון אלו שהצופים לא תמיד מקשיבים למלל, הם נצמדים לצבע. ואני, באופן אישי, מעריכה פוליטיקאים שמסוגלים לעמוד בכך. זה לא קל, המצלמה לוכדת אותך גם כשאתה מתעטש/מעיף זבוב טורדן/מגרד באפך. אבל זה היופי של העסק - האומץ.

אגב, נסו למצוא פוליטיקאי חרדי שיסכים להכניס מצלמה ועיתונאי אל ביתו פנימה...

האם ישי מבוהל?

ורק דבר אחד לא מצליח להשתנות בעולם התקשורת. הוא נותר איתן גם בתקופת רוגע וגם בתקופה בה מריחים בחירות: השנאה לש"ס ובעיקר לעומד בראשה.

רק לפני מספר שבועות, כשנדמה היה שהתקשורת הכללית עוטפת בחום ובאהבה את יו"ר תנועת ש"ס, אלי ישי, התערבתי (על כלום...) עם אחד מאנשיו. "זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, הם לא מסוגלים", אמרתי לו.

ה'הוא' חייך, אמר "עוד תראי", היה נראה לגמרי בטוח בעצמו. היו אלו ימי הפגישות היפות של דני רוזן, ההשתתפות החגיגית באירוע השנה לשריפה בכרמל, ימי התשבחות של איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים על תוכנית הארנונה של שר הפנים.

אבל בסתר ליבי ידעתי שזה יבוא. לא יכול להיות אחרת. זה התחיל בתחקיר די משעמם על הגברת ישי, עבר לתחקיר על עוה"ד המייצג אל השר ישי מול מבקר המדינה, עו"ד יעקב בורובסקי, משם היישר אל נתונים 'שערורייתיים' על מענקים מוגדלים אותם העניק השר ישי ליישובים חרדים. כאילו לא מדובר במגזר אותו הוא אמור לייצג, כאילו לא דואגת כל מפלגה לאנשיה, כאילו ישי המציא את השיטה. אבוי לו, בין הישובים שזכו למענקים מידו הברוכה נכללות הערים בני ברק, אלעד, ועמק לוד (כפר חב"ד בטריטוריה). היתכן?

ואז עלתה ובאה שביתת הזבל ושחררה כל רסן.

תחת הכותרת "סוף עידן ישי", לא פחות ולא יותר, מובאים הדברים הבאים ב"גלובס" .

"האיש הולך והופך למעמסה. הוא לחוץ, מבוהל, מתנהל בשיקול דעת בעייתי. נראה שראש הממשלה כבר זיהה את זה והקריב את ראשו של ישי. עמדת נתניהו לעניין המסמך שגובש אתמול על ידי ישי ושלמה בוחבוט הייתה דחייה חד משמעית, חריפה, שאין בה אפילו לא קצה אפשרות לאימוץ.

"אנשי ישי כבר רומזים: נתניהו לא הוגן. ישי היה זה שהגיש לנתניהו את כיסא רה"מ על מגש של כסף, כשהוביל בזמנו התנגדות חריפה למינויה של ציפי לבני כמחליפה לאהוד אולמרט בראשות הממשלה. אז שיתכונן לנקמה.

"השאלה הגדולה היא אם הרב עובדיה יוסף, בעל הבית הגדול של ישי, אכן מזהה את ישי כמעמסה. אין כאן תשובה ברורה. עם זאת, סביר להניח שישי ידע מראש מה תהיה תגובת הרשויות על החלטותיו להעניק הנחות מפליגות בארנונה בעיקר למשפחות ברוכות ילדים, רובן משפחות ש"ס. הוא גם ידע שנתניהו לא יפרוץ את התקציב לכך.

"העובדה שבכל זאת עשה את מה שעשה לטובת בוחרי מפלגתו, אומרת שהוא כבר עם הגב לקיר גם בש"ס. כך שעם פרסום דוח המבקר על הדליקה וסימון אחריות ישי לקטסטרופה בכבאות - לא יוכל הרב להתעלם מהכתם הציבורי - ויסתיים עידן ישי בפוליטיקה".

תאמינו לי, הדברים כל כך מוגזמים, שהפעם אני אפילו לא שמחה על כך שניצחתי בהתערבות. במבט לאחור, חבל שלא התערבתי על ארוחה במסעדה. במבט עוד יותר לאחור, טוב שכך - מבקר המדינה, היה עוד מוצא בכך טעם נפגם.

אלי ישי בפגישה אמש עם ראשי הרשויות. האם הוא נראה לחוץ או מבוהל?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!