"באמת! שונאים אותנו!" • קובי אריאלי חונך טור חדש

במשפחה טוענים שאני בחור עצבני.

מעולם לא הסכמתי עם העניין הזה. בעיניי, אני בחור חביב שלא פגע בזבוב מימיו ורוב היום אני צוהל ושמח ואוכל; אפס, הם מתעקשים כי כך הוא.

אז האמת היא שהם די צודקים. פעם בכמה חודשים קורה משהו שמוכיח לי את זה ואז אני בוש ונכלם ואפילו נעצב קצת אל ליבי, למרות שגם אני צודק. מה זה צודק, אני הכי צודק בעולם.

הפעם האחרונה התרחשה לפני ימים ספורים. דווקא שמחתי כשזה קרה כי מייד ידעתי שהיא זו שתחנוך את הטור הנחמד הזה שעתיד להתפרסם כאן, ושיהיה לי בהצלחה.

חמישי בערב, אולם אירועים בראשון לציון. אני על הבמה, יחד עם עוד ארבעה יהודים במסגרת פאנל שהתכנס תחת הכותרת "חזרה בתשובה" ושעניינו היה, באופן מפתיע, חזרה בתשובה.

היה המנחה, עיתונאי דתי לאומי נחמד, היה נציג חרדי רהוט ושנון, הייתי אני, היה איש חינוך ורוח חילוני ידוע והיה זמר ברסלבר מתוק מדבש. רוצה לומר: היינו רוב. רוב מוחלט. הקהל מנה כמה מאות מבניה הטובים של עיר הברון, שכבת הגיל השולטת היתה העשור שבין חמישים לשישים, העדה השולטת היתה אשכנז בואכה אוסטרו-הונגריה והזרם השולט היה חילוני, למרות שגם דתיים רבים לא חסרו שם.

ראשית הדיון נגעה אכן לתופעת החזרה בתשובה. מצידו של החבר החילוני הושמעו אמנם כמה דברים מרגיזים, אבל הבלגתי. גם כי הוא היה במיעוט וגם כי לא ממש באתי להתעמת ולהתווכח. הנושא היה נעים ועיוני כל כך. למי יש כוח עכשיו להגיב בתדהמה, לנטוש בזעם ולזעוק מנהמת. תנו לחיות.

אבל אז, אחרי השיר הראשון, התפתח הדיון קמעא, ומישהו על הבמה ציטט מפיו של חבר חילוני שבנו חזר בתשובה את האמירה הבאה: לא אכפת לי, אמר ה"אומלל" ההוא, שהבן שלי חזר בתשובה. אם טוב לו אז טוב גם לי. רק חבל לי, הוא הוסיף, שהילדים של הבן שלי לא ייחשפו לעגנון ולתרבות עברית. עד כאן הציטוט.

צעקות אימים

כיון שהמיקרופון היה ביד שלי, וכיון שאני לץ מושבע שאפילו לוקח על זה כסף, לא הצלחתי להתאפק ואמרתי לתוך המיקרופון משהו כמו: נכון מאוד. הילדים החילונים אכן עסוקים כל היום כולו בעגנון ובתרבות עברית. באמת חבל מאוד.

פתאום נשטף האולם נהמה עזה, ספונטנית, שהזכירה בעוצמתה בית כנסת הומה בעשרת ימי תשובה, כשהחזן מדלג בטעות על "זכרנו לחיים". ברגע הראשון שמחתי מאוד, מפני שזו היתה ההוכחה הראשונה לכך שהקהל היה מורכב מאנשים חיים ולא מגופות דוממות, אבל אז, כשהתחלפה הנהמה בצעקות רמות, הבנתי שעשיתי טעות.

מה קרה? שאלתי. מה בסך הכל אמרתי? אמרתי שילדים חילוניים לא קוראים את עגנון. מה, זה לא נכון? שאלתי, מחוייך.

"לא! מי אתה שתדבר על ילדים חילונים! אתם מדירים נשים ואתם שורפים את ירושלים ואתם ואתם"....

האולם נמלא צעקות אימים ואני נסוגתי לעמדת הגנה, תוך שאני מנסה לגייס כל טיפת הומור שניחנתי בה כדי להרגיע את הרוחות. טוב, אמרתי, סליחה, סליחה, אני מתנצל. לא התכוונתי לפגוע. כנראה שטעיתי. מה אני מבין בילדים חילונים, סליחה ומחילה.

הרוחות אכן נרגעו קמעא, אבל אני כבר לא הייתי שם. יש לי, תודה לא-ל, ניסיון של כעשור וחצי על במות, בעיקר מול קהל חילוני ומעורב. מזה שנים אני יודע, שגם אם מתנהלים ויכוחים מרים וגם אם חילוקי הדעות מרקיעים שחקים, הומור תמיד מנצח. להומור יש את הכוח למנן, ליצור מידתיות, להכניס לפרופורציות. פלוני יושב על הבמה ומשמיע אמירה בגנות מישהו, אבל היא מתובלת בקורטוב הומור, על כן יש להתייחס אליה במידה; להבין שהוא לא רוצה לפגוע אלא רק לחדד אמירה. כאן, העסק הזה לא עבד. לחלוטין לא עבד. מה הסיפור, שאלתי את עצמי. על מה היתה כל הדרמה?

הדיון נמשך, ואז, דקות ספורות לאחר מכן, נטל את רשות הדיבור הנציג החילוני (יוצא בשאלה ותיק, אלא מה), והחליט שהוא מעוניין לדבר לא על חזרה בתשובה, אלא על "המצב".

עגנון מתהפך בקברו

המצב, בימים אלה, הוא, להזכירכם, לא המצב עם איראן ולא מצב הכלכלה או מערכת הבריאות, אלא מצב יחסי חרדים חילונים. הוא התחיל לדבר והאוזניים העייפות שלי, שכבר רק רצו שקט ולברוח משם בשלום, החלו אט אט להזדקף ולהתאדם.

הוא החל להשמיע את כל התורה כולה על רגל אחת: "פרזיטים, עלוקות, אנחנו עובדים והם מתפללים, אי אפשר יותר לסחוב אותם על הגב, הערים שלהם, השכונות שלהם" – הכל הכל הכל. ממש, שנות השמונים במיטבן. ברוך שובך ארנן יקותיאלי, ערב טוב שולמית אלוני.

עודי מקשיב לדיבורים, שלעומתם היה טומי לפיד המנוח נשמע כמו הרב לייזרזון בנאום בחירות ב"אפריון", שמתי לב לדבר נוסף: הקהל, רוב הקהל, פשוט הנהן בראשו בהתלהבות ואף השמיע גירגורי הנאה אחדים. אט אט התגבשו הגירגורים לכדי קריאות:

"צודק!"

"בדיוק!"

"מאה אחוז!"

הגדילה לעשות זקנה אחת שקראה: "אוי, כמה שהוא צודק כמה!"

בשלב מסויים הרגשתי שאני לא יכול להתאפק יותר. נטלתי את המיקרופון ושאלתי את הקהל אם הם עדיין חושבים שמה שאמרתי קודם בעניין עגנון והילדים החילונים היה פוגעני. ומה זה? שאלתי. זה לא פוגעני?

היחס משתנה

טוב, הסיפור הרי לא נגמר כאן. הרי הקדמתי ואמרתי שאני בחור עצבני ומה שקרה שם זה שבאיזשהו אופן איבדתי שליטה ופתחתי ג'ורה מטורפת שלא היתה מביישת את שמוליק וייספיש ביום קיץ לוהט.

משהו בער בי ויריתי לכל עבר בזעם אין קץ את כל מה שאני חושב על הדובר המיושן והמרושע ועל מאזיניו המגרגרים בשנאה. אדמתי ורעדתי ואל תשאלו. תשכחו כל מה שאתם יודעים על קובי הנחמד מהרדיו. שד יצא ממני, ובצדק שאין למעלה ממנו.

אני מבקש לדלג על הקטע הזה ולא לדוש בו, גם מפני שלא אני הנושא וגם מפני שלא נעים. בואו נדבר על משהו אחר והוא: מה בדיוק גרם לשד הזה שיפרוץ ממני? מה ראיתי שם בדיוק?

היום, במרחק כמה ימים, אני יודע בדיוק מה זה היה ואני גם יודע בדיוק למה הוא הוציא אותי מדעתי.

זה זמן רב שאני מצוי בזירת יחסי חילונים-חרדים. אני, בעצם, די עובד בזה. לאורך השנים ראיתי כיצד משתנה היחס מהצד החילוני טיפין טיפין והופך, מזמן לזמן, את פניו. השנאה של פעם הפכה להתנשאות, ואז לסקרנות, ושוב קצת שנאה, וחשש, ופחד, ומעט הערכה ושוב פחד וזעם, וטיפטיפה אהבה מהולה בחשש, והתנגדות, ופולמוס ואלף אלפי רגשות. מהשנאה הנושנה, שנאת העולם, של פעם, של ימי ילדותי, כמעט ולא נשאר דבר.

אני קובע כך משום שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ההתרשמות העיקרית שלי היא מהזירה התקשורתית והתרבותית בהן אני מסתובב ובמימיהן אני משתכשך. זה לא שיש לי איזו מילה טובה לומר על התקשורת ויחסה לחרדים. ממש לא. היא הרי הגורם העיקרי לכל המדורות שמתלקחות בזירה זו מאז ועד היום. אני מדבר על האנרגיה. מבחינה אנרגטית, לפחות במקומות בהם אני מסתובב, בעיקר בתל אביב ובנותיה התרבותיות – אין מקום לשנאה.

ניכור. פולמוס. פחד. דחייה. מעט תיעוב בשוליים. אבל שנאה? מה פתאום. שנאה זה אייטיז. שנאה זה לחלשים.

לא כולם שנאה

פתאום אתה עומד מול אולם מגעיל כזה (לא כולו, כמובן) ומגלה שאתה תמים ונאיבי. כן. יש שנאה. יש קינים רעים של שנאה נושנה, פרימיטיבית. שנאה של חוסר ידע, של חוסר עדכון. של מיושנות אטומה. יש המון, והוא מוסת. ואם אתה פוגש בו בערב חורפי, חודש אחרי שערב ערב פמפמו אל תוכו תכנים של הסתה במהדורות החדשות, הוא יבוא לאולם חמים ויצעק את שנאתו כלפיך בשניה שבה תפתח את הפה או תסדר את הכיפה.

ההמון הזה, שהולך ונכחד, ברוך ה', הוא הבעיה שלנו אבל הוא גם האתגר שלנו בשנים הקרובות. זה לא הולך להיות קל, אבל זה צריך להיות פרוייקט הפרויקטים. כן. הם ירימו ראש וכן. הם ימצאו גם למי להצביע ויהפכו לכוח פוליטי כלשהו וכן. הם יוציאו אותנו מדעתנו ויגרמו לנו לזעום ולצרוח. ואנחנו נזעם ונצרח. ביד אחת נצטרך אמנם לנקוט באמצעי האפקטיבי ביותר לכיבוי שריפות: לגרום להם להכיר אותנו. בכל דרך. לקרב ובעיקר להתקרב. אבל ביד השנייה, וזה לא פחות חשוב, נצטרך להיאבק בכל הכוח נגד שרידי השנאה. שונא חרדים צריך להפוך לגורם לא לגיטימי. מכליל צריך להפוך לגזען. מסית צריך להרגיש שהוא אויב העם.

נשמע דמיוני? ממש לא.

מקור הטעות היא בהתייחסות לכלל החילונים כשונאי חרדים. זו הרי שטות מרושעת ומכלילה והיא אחת הטעויות המונצחות ביותר ברחוב החרדי ובעיקר בפוליטיקה ובתקשורת החרדיות. בדיוק כשם שאנו דורשים מהציבור החילוני שיידע להבדיל בינינו ובין מופרעינו, כך אנו צריכים להתבגר ולהבחין בין מי שמתנגד לחרדים, חושש מפניהם ואפילו לא סובל אותם, ובין המעט ורעים שחוטאים בשנאה.

על הראשונים אנו מצטערים. אבל באחרונים - נלחם בכל הכוח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!