חיסון ממוקד: האם החרדים באמת לא מתחסנים?

בעת האחרונה נמצא המגזר החרדי תחת מתקפה לא פשוטה. מתקפת חצבת. לא המחלה אלא האשמה חמורה לפיה הוא הגורם האחראי להפצתה. ראשונה היתה זו ח"כ יוליה מלינובסקי מ"ישראל ביתנו" ואחריה המשיכו גורמים נוספים כולל עיתונאים בכירים. כמי שפועל בזירה הרפואית כעשרים שנים, אני יכול להעיד שהמגזר החרדי מתחסן בהמוניו. הרבנים מורים, מוסדות החינוך מדרבנים, העיתונים כותבים והמודעות לעניין גבוהה.

אבל האוכלוסייה הזו היא טרף קל כי מה לעשות, דה-פקטו יותר ילדים חרדים נמצאו חולים בחצבת אז הבה ונאשים אותה בהפקרות ובורות. ההסבר למספר הנבדקים הגבוה איננו קשור בהחלטה לא להתחסן אלא נעוץ בנתונים האובייקטיביים של המגזר ואורח חייו.

בציבור החרדי קיימת אינטראקציה גבוהה יותר בין הילדים בשונה מהמגזר הכללי ושעות בילוי מרובות יותר בצוותא - הן בזמן הלימודים והן בשעות אחר הצהריים, שהות ממושכת יותר בחללים סגורים כבתי כנסת וכדומה. וכן, גם לילודה הגבוהה יש השפעה על הסטטיסטיקה. די הגיוני שמגזר בו באופן יחסי גדלים ילדים רבים יותר בכל בית, יעלו סיכויי ההדבקה. כיתות עמוסות, בתי כנסת, אולמות השמחה השוקקים מדי ערב – כל אלו מאפיינים יחודיים למגזר שרובו ככולו מתחסן אך איננו יכול לחמוק מהסיטואציות החברתיות המיוחדות שלו.

האם יהיה זה הוגן להסיק שילדים חרדים רבים נדבקו בגלל שהחרדים לא מתחסנים? באותה מידה ניתן יהיה להגיע למסקנה שלחרדים קר יותר כי עובדה הם עוטים על עצמם תדיר חליפות וכובעים. מעבר להשמצה הפוגעת, יש בפרסומים הללו מידה רבה של חוסר אחריות, משום שעוד יהיו מי שיחשבו שלגיטימי לא להתחסן כי גם החרדים לא מתחסנים.

כיועץ רפואי קיבלתי אינספור פניות כמעט בכל סוגי המחלות, אך פעמיים בלבד פנו אלי לאורך כל שנותיי בתחום בעניין הידבקות בחצבת. שתי הפניות האלו אגב, הגיעו מהורים לילדים המתגוררים בקיבוץ בו נמנעים מלחסן מטעמים אידיאולוגיים. את ההסברה יש למקד בקהל שמודע ולמרות זאת בוחר שלא להתחסן לא במי שכל חטאם הוא ילדיהם המנהלים אורח חיים חברתי ושמח.

*הכותב משמש כיו"ר אגודת "למענכם" המעניקה יעוץ והכוונה רפואית ללא תמורה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!