זה לא העיתון, טמבל • על המאבק הפנים-חרדי

איינשטיין

כמה יפה, משמח, ומרנין את הלב לצפות מן הצד במאבק המתנהל בין העיתון 'יתד נאמן' הליטאי לבין השבועונים הבלתי תלויים ושלל שונאיו של הביטאון (וכאלה מתברר, לא חסר).

במסגרת הקרבות, מופצת בימים אלה, בעשרות אלפי עותקים, חוברת בשם 'בדק בית', התוקפת קשות את התנהלותו של העיתון, הנוהג להתקלס או לכל הפחות להתעלם מגדולי תורה ליטאיים שאינם הולמים את השקפת עולמם של עורכיו.

אמרתי מרנין ומשמח, שכן לאחר שנים רבות בהם בחר 'יתד' לבזות רבנים מוכרים מן העדה הספרדית כמו הרב עובדיה יוסף, הרב אליהו בקשי דורון, הרב שלמה עמאר וכו', נעשית מלאכתן של צדיקים על-ידי אחרים, ויתד מוצא את עצמו מותקף אובייקטיבית, על ביזוי של רבנים מובילים מהמגזר שלו עצמו, כמו הרב קנייבסקי, הרב שטיינמן, והרב קרליץ.

ועם זאת, מפליא להיווכח, באורח כמעט סוריאליסטי, כי גם ל'יתד' יש שוליים.

במקביל להפצת הקונטרסים, מופצים בשנים האחרונות גם מנשרים של פובלציסט יתד לשעבר, רדיקל ליטאי בשם מאיר ויסברגר, בהם הוא שופך אש וגפרית על 'השבועונים הזבלונים', על 'החרדים החדשים', על 'קלגסי הרוח', על 'ללומון הגאה והטיפש', ועוד ביטויים המדיפים
סמנטיקה 'יתדי"ת מובהקת, כשהוא מדגיש כי מאמריו נפסלו לפרסום על ידי העיתון 'יתד', הנחשב כפי הנראה לפשרן במלחמה על 'פח השמן הטהור' וכו'.

ועל כך כבר אמר הפיזיקאי היהודי המנוח: הכל עניין יחסי.

התנתקות

מעבר להמולה, החיוכים, והריגוש שמספקים לנו שלל ההודעות הססגוניות, צריך לומר כי ההתכתשויות הבלתי פוסקות בין 'יתד' לשבועונים אינם רק מאבק כלכלי על ליבו של המפרסם, כמו שנוטים רבים לחשוב.

קרב העיתונים הוא סימבול מובהק למלחמת תרבות הראוייה למחקר סוציולוגי אקדמי מן המעלה הראשונה.

משני עברי המתרס עומדים שתי קהיליות עם אג'נדות ברורות ולגמרי דיכוטומיות: הקבוצה האולטרא-אורטודוקסית שלא מוכנה לקבל כל שינוי וסטייה מהנורמות והקודים ההתנהגותיים שאיפיינו את אורח החיים של הצעיר החרדי עד לפני עשר שנים – קבוצה זו מיוצגת על ידי 'יתד', והקבוצה החדשה או ה'חרדים החדשים', המאמינים כי ניתן לשלב את הדת ואת החרדיות עם העולם החיצוני, כשהמשמעות האופרטיבית לכך היא שינוי הן בתפיסה האידיאולוגית, והן בזו ההתנהגותית והמנטלית.

לקבוצה זו אין עדיין כל נציגות פורמאלית. במחקר מעמיק והיקפי יותר, ניתן לחקור את שורשי התופעה, את התהליכים ההיסטוריים, ואת השלב המדוייק בה החלה הקבוצה השניה להתפתח כגוף נפרד ודיפרנציאלי מהקבוצה הראשונה.

ומכל מקום, איך שלא יהיה, ב'יתד' הבינו את קונספצית ה'מלחמה', והם מתנהלים בדיוק כמו במלחמה. מלחמת אזרחים פנים חרדית.

רק שהמלחמה מתנהלת במגרש של 'יתד'. עיתון 'משפחה' לצורך העניין, מייצג את הקבוצה השניה, אך אינו מוכן להודות בכך. הוא עולה מול 'יתד' בזירה בה השופטים הם מוקדי הכח בחצרות הרבנים הנתונים בכיסו של הביטאון המפלגתי ובקונסטלציה כזו, אין ל'משפחה' או לציבור אותו הוא מייצג כל סיכוי. ביום בו יודיע 'משפחה', ללא מבוכה, כי הוא הפנים של קבוצת ה'חרדים החדשים', תקבל המלחמה אופי אחר, אך בעיקר שקול יותר.

שליחותם האחרונה בהחלט

ביום רביעי, 26 בנובמבר 2008 , זמן קצר לפני השעה עשר בערב, נשמעו קולות נפץ מחוץ לבית חב"ד במומביי.

סנדרה סמואל, הסוכנת ההודית של הבית בן שש הקומות, חשבה שמדובר בנפצים שהשליכו ילדים מקומיים, וניגשה לגעור בהם.

כשפתחה את הדלת ראתה מולה גבר צעיר שעל גופו אפוד עמוס ברימונים ובמחסניות, ונשק מכוון בידו. מאותו רגע החל סיוט שנמשך יותר משתי יממות, שבמהלכן נהרגו גבי ורבקי הולצברג, זוג השליחים שהקים וניהל את הבית, וארבעה מאורחיהם.

תמונות הימלטותה של סנדרה מהבניין, כשתים–עשרה שעות לאחר תחילת ההתקפה, כשבחיקה מוישי, בנם הקטן של השליחים, הפכו לסמלה של הטרגדיה. מה קרה שם בדיוק? איך מוישי גדֵל היום? ומה יעלה בגורלו?

על שאלות כמעט 'קיומיות' אלו בציבוריות החרדית אך לא רק, נכתב ספרו המופלא של העיתונאי וההיסטוריון ליאור אלפרוביץ – השליחות האחרונה.

הספר נפתח ביום שקדם להתקפת הטרור על בית חב"ד במומביי, ובשגרת חייהם של הרב גבריאל הולצברג, רעייתו רבקי ובנם הקטן מוישי. הוא מסתיים בהצלתו המופלאה של מוישי ובתיאור השלכות הטרגדיה על בני המשפחה בפרט ועל תנועת חב"ד בכלל. בשלש מאות ומשהו עמודי הספר מדלג המחבר בין הדרמה, לסיפור האנושי, בין ההיסטוריה החבדי"ת, לרגעים הקטנים והיומיומיים של ה'שלוחים' ברחבי תבל.

זהו סיפורם האנושי והפרטי של גבי ורבקה, אך גם סיפורה הכמעט בלתי נתפס של התנועה החסידית המוכרת ביותר בעולם. הנרטיב בספר משורטט בשפה ונקודת מבט 'חילונית' אך הוא מתאים בהחלט גם לציבור הדתי והחרדי.

פמיניזם

יאיר לפיד הצטרף לפוליטיקה וכבר מיהרו ח"כים ואישים חרדים להאשימו בשנאת המגזר, ולהזכיר את המטען הגנטי הלא מרשים, אותו הוא נושא מאביו, יו"ר שינוי לשעבר.

העיתונאים החרדים מאידך, נזכרו בחוויותיהם ובחברויותיהם הישנות אתו ומיהרו לכתוב לו מכתבים טעונים הצעות ורעיונות. שהרי בינינו לבין עצמינו, מה עושה לפיד בסוף השבוע אם לא לעבור על העיתונים והאתרים החרדים וללמוד מה הוא בעצם צריך לעשות.

מכל מקום, לפרוש מן הציבור אי-אפשר, והעורך אמר בפירוש שצריך משהו על לפיד, ועל כן בחרתי להעלות את אחד האמירות היפות והישנות שלו ההולמות היטב, כך נדמה, את הימים אלו של פוסט פסטיבל הדרת הנשים: "אינני מסוגל לתפוס מה כל כך פמיניסטי בעובדה שאשה מתעקשת לקרא לעצמה בשמות משפחה של שני גברים - שמו של בעלה, ושמו של אביה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!