שלוחא דרבנן: קווים לדמותו של השר אזולאי

תהילות לאל עליון, זכינו והתרבו לאחרונה שלוחי דרבנן, חדשים גם ישנים, בכל אתר ואתר, וזו השעה הראויה לשרטט קוי אור לדמותו של שליח ציבור אמיתי. וישמע חכם ויוסף לקח.

שלוחא דרבנן יודע בראש ובראשונה, ש'שלוחו של אדם כמותו' (קידושין מא ע"ב). הוי אומר: כידא אריכתא של המשלח נחשב הוא, ומכחו ורק מכחו הוא פועל. ממילא מבין הוא אל נכון גודל הזכות, ובעיקר גודל החובה אשר על שכמו. ויודע נאמנה שכשמו כן הוא - שליח. ואיננו סבור לרגע שהבחירה היא בו בשל חוטמו הנאה, כמקובל ברחוב. או בשל כישוריו הברוכים, הכריזמטיות השופעת, וכושרו הריטורי, שהן מעלות חשובות ונפלאות, אך ממש לא עומדות בפני עצמן. ואפילו לא בגלל עובדת היותו פעיל ומתנדב, יודע 'להזיז עניינים', ומרוצה לקהל, שבלי ספק נלקחות כחלק ממערכת השיקולים טרם העמדתו לבחירה – כי יודע הוא היטב שיותר ממה שנדמה שהציבור בחר בו, בחר הציבור במשלחיו המה מרנן ורבנן, ציית לפקודתם וסר למרותם. וברוך שבחר בהם ובמשנתם.

שלוחא דרבנן לא מחשב חשבונות אישיים כלשהם, ושרידותו או עתידו לא מהווים אפילו צל צילו של שיקול קל שבקלים. כל תפקיד שמטילים עליו הוא ממלא במסירות ואהבה, ואינו מתהלך בגדולות ובנפלאות ממנו, לתבוע לעלות במעלות סולם ההיררכיה והשררה. כי אחת היא לו: למלא רצון משלחיו ולעשות נחת רוח ליוצרו, ומה לי הכא מה לי התם. הוא לעולם לא ישאל: למה פלוני כן, ואני לא?! אדרבה! אם נתקיימה בו ההבטחה למי שבורח מן הכבוד, וכבר רדף אחריו הכבוד והשיגו, ישאל בכנות: למה אני כן, והוא לא?! ואף יטרח לפייס את מי שלדעתו ראוי ממנו.

גם אם משיקולים שונים מזיזים אותו מהכא להתם, ואפילו חותכים ומורידים אותו מגדולתו כהתך בשעתו, מקבל הכל באהבה ואינו מערער ואינו מהרהר אחרי רבותיו כמלוא הנימה, וחלילה לו לחתור חתירה מתחת כסא כבודם. וממשיך הוא למלא רצונם ולסייע למפעליהם הטובים בשמחה. בידעו כי רק פקדון הופקד בידיו ותו לא. ודאי שלא יזרוק אבן לבור ששתה ממנו, ועל אחת כמה וכמה שלא יברח כגנב בלילה עם המנדט אשר שם באמתחתו. גם משום שהוא יודע כאמור כי לא מידו היתה זאת, ואף חכמתו לא עמדה לו, אלא הכל מיד השם עליו השכיל, ומידי רועי אבן ישראל משלחיו. וגם בלמדו מניסיונם המר של אחרים שתלו הגדולה בעצמם, ושמו בכליהם קולות מן הגזול באומרם 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ויצאו מן השורה, וסוף דבר, מאומה אין בידם, לא חיל ולא עוצם יד, ובדד ישבו מחוץ למחנה מושבם.

שלוחא דרבנן מקיים את מצוות משלחיו, אף  אם ברור לו כשמש שצעד כזה ירחיק אותו ואת תנועתו ממצביעים פוטנציאלים, או יפגע בפופולאריות האישית שלו, הוא מציית ללא עוררין ונותן דין וחשבון אך ורק למשלחיו, המה עיני העדה אשר באורם נראה אור. למרות היותו חביב ונחמד ורצוי לרוב אחיו, עומד על המשמר בעניינים הנוגעים לציפור הנפש, וימחה בריש גלי בעושי רשעה ולא יחניף להם כלל ועיקר, וראה זה פלא, למרות הכל, גם ברי פלוגתיה ובעלי דבביה מדברים בשבחו, ויודעים שמטהרת ליבו הזך יצאו הדברים, וחן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

הרב ראובן זכאים וחבריו לאירגון הרבנים "בנועם" בפגישה עם שר הדתות ז"ל

שלוחא דרבנן, אינו רואה עצמו כל יכול, ולעולם לא יבטיח הבטחות שלא יוכל לקיימן. הוא יבטיח להשתדל לסייע, ואכן ינסה לעזור עד מקום שידו מגעת ואף מעבר לכך. אבל כשלא עלתה בידו לא נעלם ואיננו. אלא יודע להתנצל בפני מבקש טובתו, לבאר לו מה זה ועל מה זה העלה חרס בידו. ולפייסו ולרצותו בדברים המתיישבים על הלב. ולא יעדיף שיקויים במבקש הלז 'כשל עוזר ונפל עזור', ומונע טוב מבעליו, שמא יישכח מן הלב שרק הוא מטיבו ואיש חסדו, אלא מראה מקום הוא לו אנה יפנה ובמי יוכל להסתייע, ואינו חושש שיבוא אחר בגבולו ויסייע, ותהיה המצוה נקראת על שמו, בהעלותו על לבבו שיש דברים שאין האדם יכול לשאתם לבדו. כמו שנאמר במדרש (דברים רבה א, ח) "משאוי של ציבור קשה, ואין אדם יכול לישא משאוי של ציבור בעצמו, תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים - לא היה יכול לשאת משאוי של ציבור בעצמו". ובעיקר, משום שאדיר חפצו של העסקן הנלבב הלזה, להטיב עם הבריות, ואין מטרתו לעשות שם לעצמו על גב מצוקתם של אחרים, ולכן אך טבעי הדבר, שאם הוא לא הצליח לדאבונו לסייע, רווח והצלה יעמוד ויעמיד ליהודים ממקום אחר.

ומעין מה שסיפר פאר הדור החזון איש (אמונה וביטחון פרק א אות יג): מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו כבר הכינו בליבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים. ואמנם המחלק את האורחים לא ידע מהזמנתו של החסיד, וישלח את האורח לאשר הכין לו. וכאשר שב החסיד בליל שבת קודש מבית הכנסת, לא מצא כבר את האורח ויבוא בגפו הביתה. וכששמעו בני ביתו שאין להם אורח התעצבו מאוד.  ויאמר להם החסיד: 'אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, דאגתי היא רק שיהיו לאורח צרכיו וסעודת שבת, אבל אחת היא לי אם קיבל זה ממני או מזולתי!' לא כן מנת חלקם של דלת העם, אם הוא אוהב לעשות טוב, לא ימנע ממנו צרות עין ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו. עכ"ל הזהב.

שלוחא דרבנן מקיים בעצמו תדיר: לא גבה ליבי ולא רמו עיני, בידעו ומכירו דלית ליה מגרמיה כלום והכל בחמלת ה' עליו, ונותן הודאה ליוצרו וקונו אשר הקים מעפר דל ומאשפות הרים אביון. ואם מבני גולת ספרד הוא, תמיד יזכור וישווה לנגד עיניו עובדת היותו נער קטון שעלה מן הגולה ארצה חסר כל, אשר הושפל בידי העריצים אשר גזלוהו מנחלת אבותיו, ועיפרו בעפר קרנו מבחינה רוחנית וגשמית. ולולי השם שהיה לנו אזי חיים בלעונו. ומשווה לנגד עיניו מאמר התנא: דע מאין באת ולאן אתה הולך, ויזכור את אחיו אשר נתונים נתונים המה עדיין במצב שפל, ולא יתעלם מזעקתם, ועול יסבול ולא יבול, לעמוד להם לאחיעזר ואחיסמך. כמו כן ינהג כבוד בכפופים אליו, ואפילו על משרתיו ונושאי כליו לא מתנשא, ולא מטריח, אלא נוהג בהם ברחמנות ובסבלנות.

שלוחא דרבנן זריז ונשכר למלא שליחותו, כאומרם ז"ל (גיטין סד.) חזקה שליח עושה שליחותו. הינו איש מהיר במלאכתו לטפל בבעיותיו של האזרח הקטן. בעצם סליחה על הביטוי, אצלו אין אזרח קטן. קטן וגדול שם הוא, והכל שווים לטובה בעיניו. הוא רואה בתפקידו עבדות אמיתית, כמאמרם: שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם! אך לא מתמרמר אף לרגע על כך, להיפך, שמח הוא להיות עבד לעבדי השם. ומתייחס בחרדת קודש לתפקידו המיוחד.

שלוחא דרבנן מקדיש מזמנו לכל שואל ומבקש ואינו מגביל את הפונים אליו, זוכר הוא מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "לך נחה את העם" בני סרבנים הם טרחנים הם וכו' אפילו מקללים אתכם אפילו סוקלים אתכם באבנים וכו' (ספרי). גם הזמנים הקצובים של השינה והאכילה הנצרכים לגופו עשויים להיות מופרעים לטובת עזרה וסיוע לאחיו הנצרכים. (וצא ולמד עד היכן הדברים מגיעים ממעשה ברשב''ג ורבי ישמעאל בן אלישע (מסכת שמחות פ''ח).

שלוחא דרבנן אמיתי. אחת שאיפתו שבניו יהיו תלמידי חכמים ומרביצי תורה לעדרים, והוא מחנכם על מבועי התורה ועל ברכי תלמידי חכמים. ואם בכל זאת אחד מבניו נכנס במקום שנכנס לעסוק בצרכי ציבור יזהירהו וינחהו בתבונות כפיו שלא יסיח דעתו לרגע מהי חובתו בעולמו. עד שאתה מוצא בבן מעין בבואה של האב.

ואם נמצינו למדים שהשליח נחשב כמשלח וידו כידו, צא ולמד כמה יגדל עוון המבזהו, שנחשב כמבזה את משלחיו ב"מ. וידוע אמרם רב מנגיד מאן דמצער שלוחא דרבנן, (קידושין יב:). וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק כה הלכה ה-ו) שאסור לנהוג קלות ראש בשליח בית הדין וכו'. וכן פסק מרן בשולחן ערוך (חו"מ סי' ח הלכה ה), שאסור לנהוג קלות ראש בשליח בית דין, והמצערו יש רשות לבי"ד להכותו מכת מרדות. וביו"ד (סימן שלד הלכה מג) פסק שיש לנדותו. ובשו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סימן כט) כתב יתירה מכך, שאפילו אם מבזה את השליח שלא בשעת שליחותו, וגם אם לא נגרם שום בזיון לתלמיד חכם המשלחו, אפי"ה משמתין אותו וגדול עוונו מנשוא. ולאו דוקא שליח בית דין, אלא כל שלוחו של תלמיד חכם אף שאינו בית דין כמבואר בקידושין (ע ע"ב) דרב יהודה נידה את מי שביזה את שלוחו.

ויעוין למורינו הגאון האדיר רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל באור לציון (חכמה ומוסר עמ' קעב) שכתב כן אפילו על עובדי המטבח והמנהלה בישיבה, שיש ליזהר מלזלזל בכבודם כיוון שנחשבים שלוחי דרבנן. וזמן רב הייתי תמה אחר המחילה מה מקור דבריו, וכיצד ניתן להחשיב עובד מטבח לשליח בית דין?! אך אחרי מופלג, מצאתי סעד לדבריו בס"ד לחד מן קמאי הוא ניהו מהרי"ל (מהדו' מכון ירושלים הובא בליקוטים שבסוף הספר אות מד): ואמר לנו אמ"צ מהר"י סג"ל ששמע מפי רבו מובהק מהר"ש, שהוא ראה פעם אחת בבית מהר"מ סגל שנכבד אחד מבחורי הישיבה זרק בחרונו קערה לראש השמש שהיה משרת לבחורים. וכשנשמע הדבר באזני מהר"ם סגל אמר להחרים אותו על כל פנים(!) על שהתריס בשמש ההוא שהוא שליחותא דרבנן, וכל החבורה טרחו טורח גדול עד מאוד טרם חמת המלך שככה והצריך את הבחור ההוא להרבות פיוסים שימחול לו המשרת, עכ"ל.

וכי תאמרו דבריך נכוחים וישרים, אך מה חרדת עלינו את כל החרדה הזאת, ובכן החליפו את התיבות שלוחא דרבנן, במילים: הרב דוד אזולאי. וקיראו הכל מתחילה עד סוף, סעיף אחר סעיף וראו נאמנה כי בדיוק כזה היה האיש. מודל וסמל לשלוחא דרבנן במלוא מובן המילה.

וסח לי אאמו"ר הגאון רבי משה זכאים שליט"א כממתיק סוד: מי יודע חשבונות שמים, אולם ליבי אומר לי שיתכן שלא בכדי עלתה נשמתו הטהורה דוקא ביום בו נטושה היתה המערכה, להוסיף ולהגביר חיילים לתורה ולתעודה, ולהרבות שלוחי דרבנן, לידע להודיע ולהיוודע, מי הם שלוחי דרבנן האמיתיים ומה חין ערכם, כי רב הוא. שכן התברר לעין כל באשכבתיה דרבי דוד, שהיה נחבא אל הכלים באופן יחסי, כמה היה גדול וכביר במעשים, בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.  תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

עיקרי הטור פורסמו במגזין "הדרך"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!