הכירו: העידן הבא של הפייטנים והחזנים • מיוחד

עולם הפיוט לא התחיל מלחנים, הוא התחיל מטקסטים, עוד לפני אלף שנה ויותר, נכתבו טקסטים פיוטיים המיועדים לקריאה בלבד, עם או בלי הטעמה, וייתכן ובאופנים מסוימים כגון כנספחים לתפילה הם היו מנוגנים גם כן.

בכלל תחום התרבות המוסיקלית, בעולם היהודי, התגבש לו רק במאות השנים האחרונות.

ובקצרה, כפי שאמרנו, ההתחלה היתה טקסטים, בד בבד עם מנגינות מסורתיות שהולבשו בחלקי התפילה, שנשמרו מאות שנים, או שנלקחו ממקומות אחרים.

עם הזמן התפתח תחום עניין אמנותי סביב ההבעה במילים גם בעניינים שאינם תורה ותפילה, כגון קינה, בקשה, תחינה, הודיה, ועוד מגוון רחב של נושאים, ואפילו נושאים חוליים לחלוטין, מחוויותיו של אדם בעולם הזה.

בתקופות מסוימות זה אף נעשה כתשובת המשקל להתפתחות הזו אצל הגויים, ובכדי שמוקדי ההתפתחות ה"לא יהודיים" לא ימשכו יהודים, עמדו כמה רבנים ואנשי רוח, אמנים ומשוררים, ופיתחו את התחום הזה אף בתרבות היהודית.

וכך נוצר עניין סביב מילים, עניין שהתחלק הן בהיבט הטקסטואלי, והן בהיבט המוסיקלי.

נדלג קצת ונגיע לעשרות השנים האחרונות.

במדינות הערביות, בהם חיו היהודים לצד הערבים, נוצר מכל מיני סיבות מיזוג בין תרבות השמיעה המוסיקלית של היהודים, לזו של שכניהם, ובין הארצות הדומיננטיות: מצריים, עיראק, מרוקו, תוניס, איראן, טורקיה, לבנון, סוריה ועוד... זה בא לידי ביטוי גם באלמנטים זהים בהטעמת התפילות של הדתות השונות, וגם במוזיקה עצמה.

הן מבחינת כך שהאוכלוסיות בגדול שמעו את אותם אמנים וזמרים, הן בתיאוריה המוסיקלית (שהתפתחה עם הזמן יותר ויותר, אך באיחור רב מן זו המערבית).

ותגזרו מזה לבד השלכות, בשירת הפיוטים, בשיטת הכתיבה, ההלחנה, בגיורי הלחנים, וכן, אפילו בתוככי שירת הבקשות מככבים להם לחנים רבים, שמקורם לא בין דוברי השפה העברית.

נדלג עוד קצת לארבעים שנה האחרונות

מעייני המוסיקה הפיוטית ברובם אינם מקוריים, כי אם גרסאות כיסוי מוצלחות יותר ופחות לשיריהם של גדולי מצריים ומרוקו (הדומיננטיות שמבין כל הנ"ל), מי שמרכז את הפעילות הזו הם בעיקר הפייטנים והחזנים הנוכחיים בני ה 40-80 שרוב ככל שירתם מגויירת, ובשנים האחרונות אף יותר ויותר שרים בשפה המקורית הערבית.

מבין השמות הבולטים: ר' חיים לוק, אמיל זריהן, שמעון סיבוני, שמעון אילוז, מני כהן, ליאור אלמליח, יחזקאל ציון, דוד שירו, יחיאל נהרי, משה חבושה, ועוד רבים.

בעשרות השנים האלו כן קמו יוצרים מקוריים, כדוגמת מרדכי חלפון ורחמים עמר, ועוד ועוד... ויצירות מועטות שלהם נכנסו פנימה אל היכלי המוזיקה באירועים ובמעגל השנה, אבל בגדול, דור הקאברים דחק את עיקר פעילותם הצידה.

הסגנון המרוקאי הושפע מאוד והקצין לכיוון האנדלוסי, והסגנון הירושלמי הושפע מאוד והקצין לכיוון המצרי, וזה מצד אחד העמיק וחיזק יתדות מוסיקליות, ומאידך, השרה עננה כבדה, ועמידה במקום.

המעלות והחסרונות, עומק יצירתי מול תקרת זכוכית

אין ספק שמיקוד הפעילות המוסיקלית באותם מאות שירים, או בהוספת עוד ועוד לחנים מהסל התרבותי הערבי, אל עבר זה ה"פיוטי", גרמה לכך שבשונה מז'אנרים אחרים שכל הזמן פושטים ולובשים צורה, ומכל תקופה וסגנון, זמר וז'אנר, נותרים רק שאריות לדור המתחדש, קלאסיקות, ומוצרים מוצלחים, כאן בז'אנר הזה, מה שמוכר ורץ וטעים, זוכה להיכרות עמוקה מקיר לקיר, כולם גדלים על אותם שירים, ההתפתחות זהה, והחומר המוסיקלי חי וקיים לנצח.

דבר נוסף, זה גרם להתעמקות, להשקעת משאבי יצירתיות בלתי אמידים, בחומר הגלם הקיים, מה שתרם קמעא, ובמקרי הקצנה גרם למאיסות במידת מה.

ויותר מהכל, זה גרם לכולם לתפוס את הראש ולשאול, רגע מה זה חומר הגלם הזה, מה הם הלחנים האלו, ומה הם המוואלים האלו שאנו חוזרים עליהם שוב ושוב, בואו נלמד מה הרעיון, וכו' וכו', וזה דבר שגרם להאצת התגבשות התיאוריה המוסיקלית הערבית.

כל זה נחמד ויפה, אלא ששני צדדים למטבע

ההתבססות המקובעת הזו, עצרה את הפיתוח, הסיטה את המוטיבציה ממסלולים יצירתיים ועצמאיים, למסלולים של חפירה ושׂרידה, וזה גרם להפסד רב.

כאשר רואים את מידת כישוריהם של הפייטנים והחזנים הנוכחיים, מבינים שלוּ זה היה מושקע ביצירה, הרי שהרווח היה זך וטהור, יפהפה ומרתק פי כמה.

זה גם הפך את הז'אנר, מז'אנר אמנותי לז'אנר פולקלורי, נישתי.

כמו תרבות עממית כזו, לשולחנות שבת, הילולות, חגים, בתי כנסת, ואולי הופעות פה ושם, אך פחות מוסיקת מיינסטרים שמרתקת מעצם הווייתה, ומחברת אליה בחוטי רעיון ורוח טריים את הקהל.
אז גם הקהל הצטמצם, רק אציין שצמצום זה לא גרם להפסד בלבד כי אם לרווח גם כן.

כי אמנם פחות אנשים צורכים את המוסיקה הזו ברמה שגרתית, אך המיעוט שכן, צורך אותה ברמה התמכרותית גבוהה במיוחד.

והדבר האחרון זו תקרת הזכוכית.

בז'אנר המרוקאי המצב עדיין לא קשה כמו בז'אנר הירושלמי, אך המצב אינו זה האידיאלי לתרבות.

אותם חזנים ופייטנים בלבד כבר 30 ו 40 שנה, אותם שמות, אותם אירועים, אותן הזדמנויות, אותם פורמטים, וכל בעלי הכשרונות בקול וביכולות, בצבע או בטונים, ביצירה או בכתיבה, המשתייכים לגילאי 35 ומטה, לא מצליחים לייצב את עצמם מוסיקלית וכלכלית, פשוט לא מצליחים (למעט מקרים יוצאי דופן, כמו בנימין בוזגלו, משה לוק... ושוב, הם מהז'אנר המרוקאי).

עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אין לאף אחד רצון שחזנים והפייטנים הנוכחיים יצאו לפנסיה ויזוזו מקדמת הבמה, להיפך, הם ממלאים את משבצותיהם בצורה המרתקת ביותר, אבל עם כל הכבוד, רוצים עוד, אין בעולם ענף תוכן כלשהו, שאינו מתחדש, או כזה שלצעירים אין בו אופציית צמיחה, זה מעיד על משהו בעייתי.

וזו לא חידה כל כך קשה לפענוח, זה מאוד פשוט.

כאשר חומר הגלם הקיים, עוצב כבר על ידי ידיים מנוסות, ונצבע כבר בצבעי קול וסגנון סטייל וגישה, שפיתחו כבר הרגלי ומנהגי שמיעה כלפיהם, אזי אין לאף אחד סיכוי לדרוך על השטח הזה ולהפוך בו לבעל בית, כל מי שלא הם ירגיש לעולם אורח, כן, נשנושים יהיו, אירוע פה, שבת שם, סינגל כזה או אחר, אבל אנשי קבע? בעלי בית? בחלום.

כל עוד לא תהיה להם סחורה משלהם, לעולם הם לא יוכלו לפתוח חנות, הם יוכלו לפתוח דוכן נודד, כל פעם כמה ימים במקום אחר.

ההתעוררות בשטח

ברוך ה' השטח מתעורר, וזה ניכר באופן בולט, בנשירה של הקהל והאמנים מסגנון הקאברים, העלייה בפופולאריות של "שירת הבקשות" מצד אחד, וחזרתם של כולם לשיר/דקלום בשפת המקור הערבית, ואי חיבור שמתפשט לו עם סגנון הכתיבה המאולץ והמונוטני.

אמנם ההתעוררות הזו איננה כיוןן הצמיחה המומלץ, אך היא בהחלט מבשרת על תום שלב הקאברים, ואימוץ שאריות מוצלחות ממנה, וכל זה לקראת תקופה חדשה.

עולם הפייטנים והחזנים מדווש קדימה

מי שהיה הנחשון ביצירת תהליך המיצוי וההתחדשות היה הזמר זיו יחזקאל, שהלך והמציא רף תיאורטי וביצועי שלא היה קודם אליו, ובאמת התופעה שהוא הביא בעקבותיו, גרמה למשב רוח רענן, לתפוצה נרחבת של התיאוריה המוסיקאלית, ולמיצוי סגנון השירה המדוקלם והמאולץ.

גם "קהילות שרות" של יוסי אוחנה, או מרכז חיבה, ובר תחריר של יאיר כוכב, וגופי התזמורות האנדלוסיות השונות ועוד גופים רבים, הביאו עידן חדש של איכות, אך המסלולים שהתפתחו מהם באו לידי ביטוי בעיקר, בשילובים בין סגנונות והצעדת הז'אנר אל מחוזות מודרניים יותר, וכמו"כ העמקת הידע וההבנה בקיים, אך פחות במה שנוגע ליצירות חדשות, על בסיס הדברים הקיימים, ושמירת הגבולות המסורתיים.

הרב דוד מנחם לפני כמה שנים יזם אף הוא בצעד אמיץ וראשוני הוצאת תקליטים בשם "תן זמירות עמי", בהם היו יצירות מקוריות, שבוצעו על ידי מיטב האמנים.

אך אם אני מדבר על היום, ברור לחלוטין שהשטח מבחינת הקהל מאוד מחובר ואוהב את הקיים, את התכנים הקיימים, וכמו כן את האמנים הקיימים, אך בד בבד מחכה ומצפה, ממתין ומייחל לעידן חדש של יצירה, הקהל הטבעי, וקל וחומר קהלים אחרים.

באופן אישי אני מכיר מוסיקאים רבים, בשירה ובנגינה, בכתיבה או בהלחנה, שיושבים בחודשים האחרונים, ועובדים על יצירת תכנים מקוריים, ובניית פורמטים להופעות, הן בפיוטים והן בתפילה, דברים חדשים ויצירתיים, נקיים וטהורים, הנאמנים למקור אך המחוברים להווה, שהוגים בכך, ומחכים לרגע הנכון והמתאים לקפוץ ולהסתער עם זה קדימה.

אתם, הקהל שקורא את זה, אתם, חזנים ופייטנים משוררים ויוצרים צעירים שקוראים את זה, דעו לכם, כאן נמצא מוקד הפעילות של הדור הבא, וכאן עליכם להיות ולפעול.

דיי הרבה זמן לחצנו על הbrakes ברכב המשוכלל, ונהננו לחלוטין מהמזגן ומשלל כפתורי ולחצני הרכב, כעת, הגיע הזמן לדווש ולדהור קדימה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!