אחי החרדים העובדים, נכשלנו / ישראל אוזן

אתחיל בוידוי קטן על מאחורי הפרגוד. חמש שנים אחורה, שנת 2013, בחירות לרשויות המקומיות. אני צועד בטוח לעמדת ההצבעה ומשלשל לתיבה פתק צהוב עליו רשום "ניר ברקת". למה ניר ברקת? כי ככה חשבתי לנכון. הרי אני יודע לפתור שתי משוואות בשני נעלמים ולצטט את קרל מרקס ותומאס הובס, אז ברור שאני יודע מה טוב לעיר ירושלים ולמי נכון להצביע.

אני מעריך ויודע שלא הייתי בודד, כמוני גם חברי לקהילה שנקראת, חרדים עובדים, חרדים מודרנים, אקדמאים, צעירים ועוד, שבחרו במי לבחור. לנו לא יכתיבו מה טוב ונכון לעשות - אנחנו הרי יודעים הכל. נמאס לנו מהקומבינות והסחי הפוליטי, אנחנו נון-קונפורמיסטים.

בשנים האחרונות, אני נטוע עמוק בליבה של הקהילה שנקראת "חרדים עובדים". השלמתי תואר שני באוניברסיטה העברית וילידי מתחנכים במוסדות הממ"ח בירושלים (בית רבן ובנות ירושלים ברחביה), כיהנתי כמנכ"ל אגודת הסטודנטים בקריה האקדמית אונו בה היו חברים למעלה מ-2500 סטודנטים וסטודנטיות חרדים, וניהלתי תכניות בתחום תעסוקת חרדים ושילובם באקדמיה בג'וינט ישראל ובקרן קמח. ומזה שנתיים אני משמש כיועצו של שר הפנים הפריפריה הנגב והגליל שרואה בי בין היתר נציג לכל סוגיות הקהילה העומדות על הפרק.

במהלך התקופה, ביצענו מהלכים דרמטיים לשילוב חרדים בשירות הציבורי והשלטון המקומי: 50 צוערים וצוערות חרדים כל שנה, 70 תקני סטודנט ייעודיים לחרדים, הגדרת יעד של 7% חרדים בשירות הציבורי כאפליה מתקנת, הכרה ביורה יורה כחלופה לתואר במשרות בשלטון המקומי, ועוד מינויים בפועל של חרדים בתפקידי מפתח.

כותב השורות, ישראל אוזן

מזה כעשור קיימת התארגנות מרובת זרועות לטובת שילובם של צעירים חרדים באקדמיה ובתעסוקה, והמספרים מדברים בעד עצמם. בכל זמן נתון יש במוסדות להשכלה גבוהה למעלה מעשרת אלפים סטודנטים וסטודנטיות שיוצאים אחר כך לשוק התעסוקה ומתפרנסים בכבוד. לא מעט מאיתנו שילמו מחירים קהילתיים לא פשוטים, מה שגרם להתארגנות לכדי קהילה עצמאית הכוללת מערכת מוסדות ובתי כנסת בירושלים ובריכוזים החרדים ברחבי הארץ.

למעשה כך נוצר לו מכנה משותף רחב של קבוצת צעירים חרדים הולכת וגדלה, וכשגדלים מגיע השלב שבו הופכים מהתארגנות ספונטנית לכדי מנגנון קהילתי שצריך לבחור לעצמו את סט הערכים עליהם הוא מושתת ומהם הוא מונע. הפער בין פורץ דרך לפורץ גדר הוא דק ושברירי, ולצערי פה נכשלנו.

בהסכם ההיסטורי בין יששכר שיושב באוהל לבין זבולון לחוף ימים ישכון, לקחנו בעיקר את חוף הים. הפכנו לקהילה בורגנית שמתפרנסת בכבוד ומסגלת לעצמה אורח חיים נהנתני. לא שיש עם זה בעיה - אנחנו עובדים קשה ומגיע לנו ליהנות, אבל השאלה היא: מה עם יששכר שיושב באוהל ומסתפק במלגה זעומה ומחזיק את שרשרת הדורות על כתפיו הצנומות, מה עשינו בשבילו.

לפני שבוע וחצי השתתפתי בהלוויה של עו"ד ד"ר יעקב וינרוט ז"ל ושמעתי את המספידים ובעיקר התביישתי. פרקליט צמרת שנהנה מחיבוק מהאקדמיה ומהממסד וראה בכל זה ערך זניח לעומת ערך התורה. האם גם אנחנו יכולים לומר שאנחנו יודעים לשלב נכון בין חיי המעשה לחיי הרוח? כמה מהוננו ואוננו מושקע בערך הזה שנקרא לימוד התורה?.

אני קורא לכם חברים יקרים, הגיע הזמן לעבור לשלב הבגרות של ההתארגנות הקהילתית של כל אחד ואחד מאיתנו ולמצוא לעצמנו מקום בתוך הקולקטיב החרדי וליישם את הצד שלנו בהסכם כזבולון. אם אנחנו לומדים פחות אז בואו נעשה יותר. בואו יחד ונשנה את הפרדיגמה בכל מה שקשור ליחס שלנו לעולם התורה המפואר (אולי המפואר בהיסטוריה היהודית) שנבנה פה, ומסתדר יופי גם בלעדינו. לכן התנועה צריכה להיות הפוכה, אנחנו צריכים להושיט לו יד מתוך הבנה שרק ככה "שמח זבולון בצאתך".

בימים אלו עוברים נציגי המפלגות החרדיות - שאין חולק בתרומתם לשגשוגו ובניינו של עולם התורה בארץ ישראל, ומקוששים להם קולות מקרב החרדים העובדים שמתוסכלים (לעיתים בצדק) מהיחס שקיבלו עד כה. אין לנו את הפריבילגיה להצביע למפלגות שוליים או להיות "חרדי מחמד" של מועמד או מפלגה לא חרדית.

עלינו להבין שהצבעה למפלגה חרדית ולמועמד של גדולי ישראל לראשות העיר - זוהי חובה מוסרית שלנו. במאמץ גדול אנחנו זונחים את כל התיאוריות והנימוקים שנערמו למכביר, ובמאמץ קטן מכניסים את הפתק הנכון למעטפה.

והפעם בניגוד ל-2013 אני אשמע לדעת רבותי ואשים פתק לבן לש"ס ופתק צהוב למשה ליאון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!